שקלתי בסוף חודש אוקטובר אשתקד להביא בפניכם את הפסקה שלהלן, ופסלתי את הרעיון כיוון שהדברים נראו לי לא תואמים אל המציאות, הם נראו לי פרווה מדי.
גם כיום אני חושב שיש אי תאימות מסוימת בין הדברים שלהלן לבין המציאות שלנו, ובכל זאת...
לבד משלש השורות לעיל כתבתי ומחקתי, כתבתי ומחקתי, דברי הקדמה נוספים לפסקה שלהלן.
ניסיתי לכתוב מילות הסבר להקשר הדברים.
כל הטיוטות שרשמתי ( לבד משלש השורות הפותחות לעיל ) נגנזו, בצדק.
ובכן להלן, דברי הסיום מספרו של איטאלו קרלבינו, "ערים הסמויות מעין"
"תופת-האנשים החיים איננה משהו שיהיה; אם קיימת תופת, הריהי כבר כאן, זו התופת בה אנו חיים יום־יום, זו שאנו יוצרים בהיותנו יחד. ישנן שתי דרכים להימלט מן הסבל: הראשונה קלה היא לרבים. לקבל את התופת כפי שהיא ולהיעשות חלק ממנה, עד כדי כך שאין מבחינים בה עוד. הדרך השניה הרת־סכנות היא ודורשת תשומת־לב ולימוד־מתמיד: לחפש ולדעת לְזַהות מי ומה בתוככי התופת אינם תופת, את אלה להביא לידי הֶמְשֵׁך, ולהעניק להם מרחב מחיה." 
איטאלו קאלווינו, הערים הסמויות מעין, תרגום גאיו שילוני, הוצאת ספרית פועלים בע"מ, עמ' 150
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה