רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום שלישי, 20 ביולי 2010

אלו דברים לשבת נחמו - פרשת ואתחנן

החל מהדקה ה 7:35  בסרטון שלפניכם מפרטת אביבה גוטלייב זורנברג את עיקרי דרכה בלימוד התורה.  הדברים נסובים על דברי משה רבינו בפרשת ואתחנן, פרשת השבוע : "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך."
משה מדבר אל העם לפני מותו, עובר לכניסתם לארץ. במבט ראשון, ובקריאה ראשונה, אומרת זורנברג, המסר של משה ברור ומובן - זכרו את הנסים והנפלאות אשר עשה ה' לכם בהר סיני ובלכתם במדבר. במבט שני ובעיון - התמונה מסובכת קמעא, לדבריה. שכן דור שומעי לקחו של משה - איננו הדור שיצא ממצרים וניצב למרגלות הר סיני , וחזה בהתגלות. הדור הזה נפל זה מכבר , אחר ארבעים שנה במדבר. מי שניצב לפני משה ושומע את דבריו - זהו דור הצאצאים שלא ראה במו עיניו את הניסים הגדולים של יציאת מצרים ומעמד הר סיני. כיצד אם כן הוא מדבר איתם, ומזהיר כל אחד ואחת מהם להשמר - "פן תשכח את אשר ראו עיניך ". 
כתשובה לתמיהה זו מביאה , זורנברג מדברי הגמרא, בירושלמי מסכת ברכות :
"הסובר תלמודו לא במהרה משכח"
 "הסובר תלמודו" - ניגש לקריאה וללימוד התלמוד באינטנסיביות רוחנית ואינטלקטואלית גדולים, ורק מתוך אותה אינטנסיביות " לא במהרה משכח " והוא מסוגל להעביר לדור הבא, ואולי יש לומר לחולל או לאפשר לדור הבא לחולל את חווית הלימוד שעל פיה משה היה יכול לומר לדור שלא ראו בפועל שום דבר , את אשר אמר: "רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך."
כמו דור המדבר, כן כל הדורות הבאים אחריהם , כן אנחנו -
"אני מרצה ברחבי העולם", מעידה על עצמה זורנברג, "ואני מזהה צימאון גדול, לשמוע וללמוד תורה". הדרך היחידה להרוות צימאון זה אומרת זורנברג, איננה לספר לקהל השומעים : "מה היה ?" ו"מה נאמר כבר  ?" הדרך להרוות הצימאון ולהעביר תורת  חיים מדור לדור הוא ראשית : לחיות ולחוות את דברי התורה בעצמך, להפעיל עליהם הדמיון ולהשתדל לחוות את הדברים ברמה שאף על פי שלא היית ממש במקום אתה מסוגל לראות במה מדובר .  לחוש בחזון הדברים.
יש כוונה לצרף תמליל באנגלית ובתרגום שלי בהמשך. מכאן ניתן ללחוץ על הקליפ ולשמוע את הדברים מפי אביבה זורנברג.




"חדי העין מביניכם" וודאי הבחינו בכך שהדברים נאמרו במעמד הענקת פרס לזורנברג מטעם התנועה הרפורמית בארצות הברית. זורנברג בעצמה, בדברי הפתיחה מציינת , לצד הערכתה את כבוד שניתן לה והענין בעבודתה, כי הופתעה מתשומת הלב מכיוון התנועה הרפורמית שכן היא באה ויוצרת מתוך עולם אורתודוכסי . כל זה מעורר שאלה שנידונה לאחרונה אצלנו - בציבוריות הישראלית - קרי , יחסי הגומלין בין היישוב בארץ לבין הפזורה , במיוחד בהקשר לקונסרבטיביים ולרפורמים , שמשקלם בתפוצות עולה לאין שיעור על משקלם בארץ. סוגיה זו - מכלול היחסים בין יהדות התפוצות ליהדות בארץ, היא לטעמי, סוגיה מרתקת שיוצא שאני נדרש אליה מתוקף מעורבותי בשותפות שבין מיאמי לירוחם במסגרת שותפות 2000. על מנת רק לסבר את האוזן ולחזות ולהאזין לניואנסים השונים שקיימים בנושא הזה, תוכלו לצפות גם בהרצאה המרכזית שניתנה באותו כנס של התנועה הרפורמית. ההרצאה עוסקת בעיקר בעניני ארגון הקהילות ואין מדובר שם כלל בעניני אמונות ודעות פועל יוצא מהיהדות. המודל - להרצאה נלקח מעבודה דומה שנעשתה על ידי איש כנסיה, בהקשר לקהילות נוצריות. וודאי שאפשר ללמוד בעניני ארגון שכאלו מן העולם כולו, למרות שלנו קצת קשה לעשות כן בארץ ראשית כיוון שאין כמעט קהילות נוצרים, ושנית אין כמעט קהילות יהודים במתכונת הקיימת בחו"ל.

על כל פנים באיזון , בין דברי תורה , מפיה של זורנברג, לדברים אודות ארגון הקהילות , אני מעדיף לעסוק בדברי תורה מפי זורנברג. בענין זה אביא בפניכם דברים אודות ההבדל המהותי שבין חיים כמיעוט לבין החיים כרוב, מתוך ספר של יעקב
ניוסנר על יהדות אמריקה שנקרא "זר בבית" (Stranger  at Home ):

" מיעוטים מרגישים עצמם 'מיוחדים', ורואים במסורותיהם כ 'טקס' ומבחינים בין התחום הפרטי, המיוחד, בין האישי והציבורי, בין האוניברסלי והמקומי. אין הרוב נוהג כך. בניצבו במרכז הענינים  ולא בשוליים , מקבל הרוב את המצב הנתון כנתון. אלו שבשוליים , דוגמת היהודים [בארה"ב] מתיחסים אל המצב הנתון כמשהו שצריך למתוח עליו ביקורת, להעלות אותו ובכל מקרה, מובחן המצב הנתון ממצבם המהותי." (תרגום חופשי שלי - ג.ג)

את מה שניוזנר מתאר הרגשתי בפשטות כשעמדתי על המדרכה שליד בית הכנסת אפיקים בירוחם עטור טלית ותפילין (ממתין אני מניח לעשירי) כמה ימים אחרי שחזרתי מברוקליין , וחשתי בעיני רוחי את הזרות המהותית הכרוכה בלעמוד כך ברחובה של עיר בניו יורק  (גם אם בשכונה יהודית) לעומת העדר כל קושי לעשות כן בבית , כאן בארץ.



                                                                                                        שבת שלום

                                                                                                              ג'ף

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה