רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 10 בנובמבר 2016

אלו דברים לשבת פרשת לך לך תשע"ז


"Most of the time
My head is on straight
Most of the time
I’m strong enough not to hate
I don’t build up illusion ’til it makes me sick
I ain’t afraid of confusion no matter how thick
I can smile in the face of mankind
Don’t even remember what her lips felt like on mine
Most of the time"

- Bob Dylan

בוב דילן, אם להאמין למה שהוא אומר, מתמודד עם בוקה ומבולקה, טוב יותר מרובנו, וודאי טוב יותר ממני, רוב הזמן.

"לך לך", אומר הקב"ה לאברם, "מארצך וממולדתך ומבית אביך". אברם , כמו כולנו, נמצא בכל רגע נתון במקום פיזי אחד, ובמקום אחד בלבד. מבחינה רוחנית, לעומת זאת , אנחנו יכולים להיות במקומות שונים בעת ובעונה אחת, ואף ב"מקומות" סותרים זה את זה. ארץ, מולדת ובית אב הם מקומות שלאברם יש זיקה אליהם - כפי שנאמר במפורש - הארץ שלך, המולדת שלך והבית של אבא שלך. את כל אלה, הוא נדרש - ואולי מתבקש - לעזוב. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך".    ולאן ? "אל הארץ אשר אראך". לא אל מקום גאוגרפי מסוים או מוגדר - "תתחיל ללכת", אומר הקב"ה לאברם "אל הארץ אשר אראך". המילים הללו הזכירו לי פסקה מדברי י. ליבוביץ שבו הוא דן בהבחנה בין הקשרים של האדם אל עצמו ואל חברו, הקשרים שמבוססים על "ליבו ועיניו" של האדם, לעומת הקשרים של האדם עם אלוהיו. 


"והנה הפסוק שלנו 'לא תתורו אחרי לבבכם' - זו השלילה של העקרון של קאנט [שההכרעה המוסרית של האדם היא הכוונת רצייתו כפי הכרתו את עצמו, את חובתו]; 'לא תתורו אחרי עיניכם' - זו השלילה של העקרון של סוקרטס [שההכרעה המוסרית של האדם היא בהתאם להכרתו והבנתו את העולם שהוא חלק ממנו]; וההנמקה ניתנת מיד: 'אני ה' אלוהיכם'. כל ההכרעות המוסריות, בין אלה של סוקרטס ובין אלה של קאנט, נובעות מתוך זה שהאדם רואה את עצמו כעומד לפני האדם: הסדר יחסיו לבני- האדם היא הכרעתו המוסרית. האמונה הדתית מושתתת על כך שהאדם רואה את עצמו כעומד לפני אלוהים, ועשיית חובתו לאלוהיו היא המנחה אותו....ההכרה 'אני ה' אלוהיכם' מוציאה את הכרעת האדם מתחום עולם הערכים האנושי, ומציג אותו בתחום היחסים בין האדם ואלוהיו."#

יהדותו של ליבוביץ היא יהדות קיצונית, כמעט, הייתי אומר, יהדות של "או - או". אמונה בקב"ה מול אמונה באדם, ושני אפיקים אלו, לעולם אינם נפגשים במישור האידאי של ליבוביץ.  גם יהדותו של השל היא יהדות קיצונית, על אף שבמבט ראשון, אנחנו יכולים לחשוב שלא כך הוא. ואולי צריך לומר שהיהדות היא קיצונית. נקודה. הדרישה שהתורה שדורשת מאתנו : "לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" היא דרישה קיצונית. נקודה. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

ובכל זאת, מסתבר, כשמסתכלים על המכלול, על הלכה ואגדה כמקשה אחת שאינה ניתנת להפרדה, מתקבלת תמונה הרבה יותר רכה, ופחות קיצונית. רכות זו אינה באה לביטוי בהגותו המילולית של ליבוביץ, אך כן באה לביטוי בהגותו הכללית אם לוקחים בחשבון גם את מכלול חייו, עמדותיו בנושאים אקטואליים והסבר הפנים היפות שבו קיבל את מי שדפקו על דלת ביתו כדי להתייעץ איתו ( לרבות הח"מ). 

רכות וקיצוניות , קיצוניות ורכות, כמו קטבים רבים אחרים אנחנו צריכים לשניהם. "הקוטביות היא תכונה הכרחית של כל הדברים" אמר השל. "המתח, הניגוד והסתירה מאפיינים את המציאות כולה."*

רכות עולה מהתאור להלן של  שיחה שקיים א"ח אלחנני עם השל^:


"שעה ארוכה ישבנו בגינת 'המלך דוד', מול החומה, וזהרי- שקיעה נצנצו. לא נתכוון ההוגה אלא לאמירת שלום אגב ביקור חטוף לרגל כינוס האיגוד העולמי של בתי-כנסת בירושלים. וראה, הפליגה השיחה לעתידה של היהדות, עיניו טובות ותווי פניו רגועים" 
קטעים מדברי השל בשיחה הזאת מובא להלן:

"אמר ההוגה: למרבית הצער, אדם בקטנותו עומד. דור ללא אמונה וללא דת לא יסכון להתעלות בספירות העליונות של הרוח. אדם מהלך בעולם זה ודופק על לבבות אטומים. לכאורה, אותה שמש מקדם קדמתה, אותם פרחים, אותם הרים - אך מה שונים הם היום, מה נכרים הם ללב. אנו מקלים ראש בערכים. והרי הכוח המעורר את האדם בהכרעותיו היא מידת הזדהותו עם עמו ועם האנושות. חיי אדם חייבים להיות בעלי שלמות של צורה וייעוד באחד, 'חיי עולם נטע בתוכנו'.
- היש תקוה לצאת מן המבוכה ?
- מי ידע. ניכרת אמנם התעמקות בהווית העולם , במסורת הדורות. עובדים קשה - אלא 'משהו' חסר...מה חסר ? הרבה דברים חסרים ! אמריקה עדיין בראשית דרכה עומדת. עוד לפני שני דורות היתה זו אומה טלואה ממהגרים, כור-היתוך של יוצאי עמים שונים מכל הגוונים. אכן, חסרה אמריקה הרבה דברים. עדיין לא עמדה ארץ רחבת -ידיים זו על התמורות החדשות הנושבות בספירת הרוח. עדיין חושבים הללו בקטגוריות של האופטמיזם השטחי של ראשית המאה. ודאי, ניכר משב-רוח חוזר כלפי הדת. ראוי היה שאף מדינת ישראל תתן יותר דעתה לצד הדתי. אזני העולם כרויות למשב זה. התחושה הדתית מתחילה בהכרה שהאדם אינו רק כלי קבלה, אלא הוא נדרש גם לתת, זה רגש החובה לעשיה. תקומת מדינת ישראל מה באה ללמדנו, היא מאירה באספקלריה סוציולוגית והיסטורית, ממאור כוחו של הלוחם העברי, שהקריב קרבנות רבים. אך מעל לכל עומד הנס הדתי, בל ניתן לחוסר הפרספקטיבה לסנוור עיניים. רבים חשים  שהם חיים בתקופה אפוקליפטית. אנסה להסביר דברי: לפנים הורה אב לבנו: שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, שים לבך, לכשתגדל יפארו חייך. ואילו היום משיב הבן: אבי, מה לי אלו, מי יודע מה ילד יום - זה היאוש הגדול המקנן בלבבות. אף הספרות לקתה בהפרזות ובהדגשת היאוש. אנו  חיים בדור של שוחרי האבסורדיות, פולחן האבסורדיות, כוחה של היהדות היא לא רק במצוות-עשה ולא-תעשה, אלא בזהותה של המחשבה עם המעשה. לא רעיון שבהפשטה כגויים, אלא הצמדת הערך לקיומו. למשל , אומר יהודי 'כבוד האדם'; מה משמעו ? חז"ל אמרו: 'מוטב שיטיל עצמו לתוך כבשן-האש ואל ילבין פני חברו ברבים'. זו תורת היהדות. זה כבוד חבר. 'ואהבת לרעך כמוך' הוא ערך שקיומו בצדו. השבת היא זכר למעשה בראשית."
 ובהמשך :

"דת ישראל אינה נוסחה, אלא חיים החדורים ברוח השם. כל אדם מישראל חייב להתנסות באימתה המרטיטה של עקידת-יצחק. אין התרחשות זו באה בחטף. השתכנעותו המדומה של עובד-האלילים מכוחו של האליל, באה בן-רגע, אך רגש ההזדהות עם מלך מלכי המלכים מתהווה בנפש האדם במשך שנים ויובלות. אמונה מעוררת כמיהה לאמונה בלא הרף, תהליך לאין סוף. הבעיה הגדולה בחיי האדם היא - אם עליו להאמין באלוהים חיים. הבעיה בחיי האלוהים היא - אם להאמין באדם. אין זו שאלה אם יחליט האדם להכיר באלוהים. אלא שקיומנו עיקר הוא למטרות האלוהים. אין אנו צריכים להעיד כי אלוהים חיים, אלא שהאדם אינו חדל מן העולם."

ואלחנני מעיר בסוף "שיחה" זו : "אולי זו עיקר תורתו של אברהם יהושע השל - לפדות את האדם מאימת הבדידות, לנתק אזיקיו מן היאוש ומן האבדון."

שבת שלום
    ג'ף


# ישיעהו ליבוביץ, "הערות לפרשיות השבוע", הוצאת אקדמון, 1988 עמ' 93-95
*א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ'  מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ'  269
 ^"חמש שיחות עם אברהם יהושע השל" בעריכת פ פלאי, הוצאת אוניפרס, השיחה השניה עם א"ח אלחנני, עמ'  40 -42

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה