האם אנחנו - החברה הישראלית - האם אנחנו סובלים, כחברה, מבטחון עצמי מופרז ? משביעות עצמית מופרזת ?
בין הניירות המתגלגלות בחדר העבודה שלי מצאתי השבוע, רשימה של יאיר לפיד מאשתקד, רשימה שהוא כתב לסיכום השנה שעברה.
וכך הוא כתב לקראת סוף הרשימה ( שהתפרסמה במוסף "שבע ימים" בי"ז אלול תש"ע):
"היתה שנה טובה, אבל הרגשנו רע.מזכיר לנו את הקולות שאנחנו שומעים היום במפלגת העבודה ? ובכלל ?
לא בגלל המשט, או מסמך גלנט, אלא מפני שסוג השיח המתנהל במדינת ישראל הוא לא פחות מנורא. הדיאלוג שאנחנו מקיימים בינינו הוא אלים, שטחי, פגום מן היסוד. אף אחד לא מקשיב, אף אחד לא נותן לגמור משפט. הכל תמיד אישי, פוגעני, מחולק מראש ל'בעדנו' ו'נגדנו' - ומי שנגדנו הוא בהכרח שקרן, בהכרח מושחת, בהכרח נגוע. איבדנו את הסממן הבסיסי ביותר של התרבות: היכולת להקשיב למישהו שחושב אחרת ממך, ולהניח שאולי גם הוא צודק."
"לא המהות בעייתית אצלנו," כתב לפיד, "אלא הסגנון."
אני לא בטוח שסגנון ומהות ניתנים להפרדה בענינים מסוג זה. נדמה לי בכל מקרה שסגנון אלים אינו הולך ידי ביד עם ענווה, וסקפתיות עצמית, הצדדים השניים של מטבעות הבטחון העצמי והשביעות העצמית המופרזים. ניחא.
חלק מהשאלות הקשות הניצבות בפני החברה הישראלית בימים אלו, משותפות לנו ולעולם המערבי כולו.
"במעבר חד" כמו שאומרים בטלויזיה, אני רוצה להביא דברים שכתב דרור בונדי בפתח מאמר שלו שנקרא "על 'מות אלוהים' ותחיית המתים בהגותו של השל". (המאמר הופיע בגליון כ"ג של אקדמות באלול תשס"ט בעמ' 87). ואלו הדברים :
"בהספד שנשא על הרב סולובייצ'יק, הציג הרב זקס כמה ציטוטי מפתח שמהם עולה כי רבו הזדהה עם יוסף הנותר לבדו מכל בית אביו, וחש כמי שנושא על כתפיו את זיכרון העולם שאבד בשואה. בניסוח חריף תיאר הרב זקס את תחושת רבו כי ההלכה עצמה נרצחה בשואה וכי עליו מוטלת האחריות להקים אותה לתחייה:לאחרונה למדתי על קשרי שיג ושיח קרובים שהתקיימו בין הרב סולובייציק לבין השל, בעיר מגוריהם המשותף , בניו יורק. אף שמתי לב לקוי דמיון בהגותם. בהזדמנות אולי נרחיב בדומה ובשונה בהגותם של השניים. אני מביא את הדברים של בונדי כאן, כי הרב סולובייצ'יק והשל הם שני מנהיגים רוחניים שלעניות דעתי קולם אינו נשמע דיו, בחברה הישראלית של היום. לגבי שניהם נכונים, לעניות דעתי, הדברים שכתב בונדי על השל בסוף החלק הראשון של ספרו אַיֶּכָּה : "כל העולם המערבי עמד מן העבר האחד, ואילו הוא עמד מן העבר השני." ( ראו שם בהמשך דבריו של בונדי בהם רומז לשוני, אמנם, בין שני ההוגים).
עלינו להבין כי עבור הרב השואה לא הייתה רק טבח של שישה מיליון יהודים. היה זה טבח של התורה עצמה, כביכול, עולם תורה שלם ממנו צמח הרב, ממנו עלתה התורה...עלו בלהבות...אני מאמין כי הרב סולובייצ'יק היה מעורב בלא פחות מאשר תחיית המתים, השבתו של עולם מת לחיים...ההלכה זכתה לניצחון על המוות. עולם הישיבות שנהרס באכזריות כה רבה, חי בשנית.
במאמר זה", כותב בונדי," אבקש להציג באור דומה את אברהם יהושע השל, בן זמנו ומקומו של הרב סולובייצ'יק. כשם שהזדהה הרב יוסף דב סולובייצ'יק עם דמותו של יוסף הצדיק, כך הזדהה אברהם יהושע השל עם דמותו של אברהם אבינו, וכמו שחש הרב סולובייצ'יק ביחס לחורבן עולם הישיבות של נעוריו ולמותה של ההלכה, כך גם חש השל ביחס לחורבן עולם החסידות של נעוריו ול'מות אלוהים'."
האם עלינו , כחברה להחליט, בין העולם המערבי לבין עולם אחר, העולם של אמונה יהודית, "אמונה מקראית", בלשונו השל ? האם בארץ נדע ליצור סינתיזה ? האם סינתיזה שכזו אפשרית ? הסינתיזה שעשויה להיווצר כאן , תכלול גוונים לא רק מן העולם המערבי, ועולם האמונה , אלא גם מן העולם המזרחי, עולם שהשל והרב סולובייצ'יק לא הכירו מקרוב כמו מי שחי בארץ הזאת...ימים ימים יגידו.
אני רוצה להביא לסיום מדברים שאומר, אחד מגדולי הדור, בן הארץ הזאת, הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) על פרשת השבוע, מתוך ספרו "חיי עולם" (בעמ' 433 - 435):
" יש בפרשה זו כמו בעוד מקומות בתורה, הרבה דברים קשים. מדוע צריך היה כל כך הרבה קללות ? למה צריך לאיים ולומר לאנשים : ' אם לא תשמעו , יהיה כך וכך'? מדוע לא מספיק לדבר בנחת ? המסקנה שעולה היא שאם התורה מתבטאת בכל זאת , פעמים רבות, בלשון קללה - כנראה שזה נחוץ. למרות שכתובים בתורה כל מיני דברים טובים, בסופו של דבר, באמת קשה להיות יהודי, ומה שכתוב פה רק מדגיש עד כמה שזה קשה. אנחנו צריכים גם את הגזר וגם את המקל, ואחרי כל זה, זה עדיין קשה.
אנשים לומדים תורה בישיבות , וחלק מזה הוא תורה לשמה, אך ברור שחלק עיקרי בלימודו של אדם הוא על מנת להכין את עצמו למה שיהיה בעתיד. אלא שבעיקרו של דבר, כשאדם יושב במקום פחות או יותר סגור - הוא יושב בתוך חממה, ולא מרגיש את כל עוצם וכובד הקושי להיות יהודי; מדוע ? מפני שההתמודדות היא בדקויות. אמנם נכון שיש התמודדויות , אלא שכמות האתגרים והפיתויים שבאים לבחור ישיבה קטנה לאין ערוך מכמות הפיתויים שבחוץ. כתוצאה מכך, לפעמים קשה להפסיק להיות בחממה, ולכן קורה שאדם יושב באיזה עולם מבלי לצאת מתוכו אפילו למחצה, והסכנה היא , מה יקרה כאשר הוא בכל זאת יצא ?
בפסיכולוגיה יש אופנה, שמתחלפת כל חמש עשרה שנה; פעם אומרים שאסור לעשות לילדים ככה, ופעם אומרים שצריך לעשות ככה. היה זמן שהיו אומרים שאסור לספר לילדים סיפורים מפחידים, עכשיו האופנה היא כן לספר להם, כיוון שאם לא מספרים לילדים את הצד הזה של החיים, הם מגיעים לעולם מעוות. אם מספרים להם שהעולם כולו מחמדים וכולם טובים, וכאשר הילד רואה משהו לא טוב, מסבירים לו שהוא טעה, ובאמת הכל טוב - בסופו של דבר הוא יגיע לעולם מעוות.
...
למרות מה שכתוב (דברים ל, יב-יד) 'לא בשמים היא... ולא מעבר לים...כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו' - בעולם שלנו קשה להיות יהודי. הפסוק רק אומר שזה אפשרי, שאין בתורה דברים שאדם לא יכול לעמוד בהם, אבל בעצם , זה קשה מפני שאנחנו נמצאים בתוך בני האדם, ולא בחממה בה כמעט אין כניסה ליצר הרע. חז"ל (סוכה נב, ב) נתנו אמנם את העצה הטובה: 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש', אך לפעמים שוכחים שהמנוול נמצא אתנו גם בבית המדרש. כמו שפעם אמר צדיק אחד: 'מנוול זה' - כיון שבבית המדרש יש מנוול נוסף, אותו שכבר גדל שם.
שבת שלוםכל הדברים האלה לא נאמרים בשביל להפחיד, כל הקללות והארורים באו בשביל לדעת, שכללו של דבר, יש אתגר גדול, וככל שהאדם חשוף יותר, כך האתגר גדול יותר. זהו אתגר שדורש כל כך הרבה השגחה וכל כך הרבה ארורים, ולוואי שלאחר כל הארורים האלו נצליח באתגר."
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה