רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום חמישי, 8 בדצמבר 2011

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשע"ב


לפני למעלה מעשור נעצר יהודה נווה, מנהל מחוז דן של קופת  חולים הכללית (שמה דאז  של שירותי בריאות כללית ) בעוון חשד לתקיפה מינית של עובדת במשרדו. פחות משעתיים אחר מעצרו, התאבד יהודה נווה בתא מעצרו.  בעקבות התאבדותו כתב פרופסור זאב סגל, שהלך לעולמו בתחילת שנה זו,  מאמר בעיתון הארץ תחת הכותרת "איפא כבוד האדם ואיפא חירותו." וכך כתב:


"מה שמטריד  יותר מכל בפרשת מעצרו של יהודה נוה, שהתאבד בתא המעצר פחות משעתיים לאחר שנכלא, היא העובדה  שאלמלא קרה מה שקרה לא היה קורה דבר. כלי התקשורת היו מדווחים על מעצרו של מנהל מחוז דן של קופת חולים  הכללית  כחשוד בתקיפה מינית של עובדת במשרדו, מבלי לשאול כלל שאלות על ההצדקה שבמעצר, אפילו מדובר בחשד לעבירה חמורה. תא המעצר  במרחב דן לא היה זוכה להארה ב'ערב חדש' ובמהדורת 'מבט' בערוץ 1 , ותאיה האפלים של החברה הישראלית לא היו נחשפים לעין הציבורית. איש לא היה נחשף לעובדה שבשעה שהשר יצחק מרדכי הנחקר בחשד לעבירות דומות ממשיך לכהן כשר בממשלה וספון בביתו - אחרים נעצרים כאילו  לא הכל שווים בעיני החוק."
בסוף המאמר רשם  זאב סגל ז"ל את הדברים הבאים:

"משהתאבד יהודה נוה, ומשאיננו יכול להשיב על האשמות , אין המשטרה יכולה לחשוף בפומבי את כל שנטען נגדו, אפילו הדברים כולם אמת. חשיפה כזאת לא תועיל למשטרה אם תמצא השופטת החוקרת פגם בטיפול  המשטרתי בפרשה בכללה ובעיכוב פגישתו עם פרקליטו בפרט. המשטרה חייבת להקפיד גם על כבוד המת. המקרה הזה, מבלי להפחית בחומרת העבירות לכאורה שמדובר בהן, חייב להתריע נגד השימוש הקל בנשק המעצר, נגד התנאים שבהם נכלאים חפים מפשע ונגד ההשלמה החברתית עם המציאות הבלתי נסבלת של תנאי המעצר."
האם במהלך העשור האחרון השתנה משהו לטובה בשלושת התחומים לגביהם התריע פרופסור סגל המנוח: שימוש חפוז ובלתי אחראי בנשק המעצר ? בתנאי הכליאה ? ובהשלמה החברתית במציאות בלתי נסבלת ?

ראינו את היציאה ההמונית לרחוב בקיץ האחרון בקריאה לצדק חברתי. מוקדם מדי לקבוע האם מחאה זו מבטאת שינוי כיוון עמוק בחברה הישראלית. התקשורת, לטוב ולרע, היא הפה של כולנו. בידיה להביא את העובדות לידיעת כלל הציבור  ובידיה להציג אותן כאוות נפשה. תיקון  - אין תקשורת  - יש אנשים שעובדים בעיתון, או ברשתות הטלויזיה. לאנשים האלו יש שמות, משה, שלום, יפה ולאה. והם מקבלים החלטות. החלטות. כמו ההחלטה להציב תמונה של פניו המיוסרות מכאב בקלוז-אפ של משה קצב בשער העיתון של ידיעות אחרונות מיום ה השבוע, תמונה על מחצית העמוד הראשי, על רקע שחור ומתחתיה בדפוס אדום גדול "האזרח מספר 1418989"

כשראיתי את התמונה הזו , התרגזתי, התביישתי ותהיתי. התרגזתי על הפגיעה המיותרת והמשפילה בכבוד האדם של משה קצב. כן, גם מי שנידון על עבירות חמורות הוא אדם, וניחן בכבוד בסיסי, כמי שנברא בצלם אלוהים. התביישתי, כי גדלתי בארצות הברית, ובארצות הברית מתחנכים הילדים מגיל הגן , כי כל אדם נברא בצלם אלוהים. בארצות הברית העקרון שכולם שווים בפני החוק, ללא הבדל בין  דת גזע או מין הוא עקרון חוקתי. החוקה - וזכויות הפרט , הם חלקים שורשיים ומהותיים של החברה האמריקאית - גם אם, גם שם,מופרות זכויות אלו לעיתים קרובות. חירות איננה נתון שניתן לקחת אותו כמובן מאליו. יש לעמוד על משמר החירות והשווין תמיד. יש להאבק למענם . ותהיתי : מי קיבל את ההחלטה להציב את התמונה הזו בשער העיתון ? מי אישר אותה ? מה עבר בראשם ? האין כאן שפיכת דם ממש ? ריקוד על הדם ?

באחד ממאמריו כתב אברהם יהושע השל :

"ישנה צורה של עושק, של דיכוי, שהינה כואבת יותר ופוגענית יותר מאשר פציעה פיזית או מחסור כלכלי – השפלה ציבורית.


פשע של רצח מוחשי הוא, ובר-עונשין על פי חוק. עבירת העלבון אינה ניתנת למדידה, היא בלתי נראית. כאשר נשפך דם, עיני אדם רואות אדום; כאשר לב נשבר, אלוהים לבדו חולק בכאב.



בשפה העברית מילה אחת מציינת את שני הפשעים. "שפיכות-דמים" מציינת רצח ועלבון כאחד. ההלכה דורשת: תבעו ממך לרצוח? – ייהרג ואל יעבור; יראת השמים דורשת: יאבד עצמו לדעת ואל יעליב אדם בציבור. אומרת הגמרא: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".


החוטא חטא חמור יכול לשוב בתשובה ולזכות למחילה, אך המלבין פני חברו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא. אין בכוחו של אלוהים לסלוח על חטאים שבין אדם לחברו. עלינו להקדים ולבקש את מחילתם של אלו שהחברה שלנו חטאה כלפיהם, לפני שנוכל לבקש מחילה מאלוהים".*

המקרה של משה קצב, הוכיח קבל עם ועדה שבמדינת ישראל כולם שווים בפני חוק. התייחסות התקשורת למקרה מוכיחה פן נוסף של שוויון הקיים במדינת ישראל והוא שכבוד האדם של כל אחד מאתנו, מהאזרח מספר אחד לשעבר ועד לאחרון הפליטים הסודנים שווה לכולם, שווה  כקליפת השום.

היחס של הממסד הישראלי לפרט, החל במוסדות השלטון,רשויות אכיפת החוק, עבור במערכת החינוך וכלה בתקשורת הישראלית - הוא יחס של אטימות קשה. מנין באה אטימות זו ? מה שורשה ? ומיהו הממסד הישראלי ? "ממסד" הוא פיקציה . לכל עורך עיתון, לכל פקיד בעיריה ולכל מורה בישראל יש שם. ונכון - לא כולם אטומים, כמו שלא כל הנהגים הישראלים הם חסרי התחשבות בכביש...אך התופעה קיימת, בכל זאת.

יעקב אבינו נפגש השבוע עם אחיו עשיו. עובר לפגישה זו היה יעקב, מודאג, מוטרד וחרד; מצפונו על פרשת קבלת ברכת אביהם במרמה מייסרו. הוא נערך ומתכונן בקפידה  לפגישה והיא עוברת בשלום. בסופה מציע לו עשיו להתלוות אליו להר שעיר. עונה לו יעקב :

יַעֲבָר-נָא אֲדונִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר-אָבוא אֶל-אֲדונִי, שֵׂעִירָה.


אורה ויסקינד-אלפר, מתלמידותיה של אביבה גוטלייב זורנבג, פרסמה לאחרונה ספר (באנגלית) על פרשנותו לתורה  של רבי יעקב ליינר, הידוע כ"בית יעקב". הספר נקרא "בינת הלב" " The Wisdom of the Heart והוא בהוצאת ה JPS מארה"ב. פרשנות זו של הבית יעקב, כמעט ואינה ידועה בציבור, לרבות הציבור הדתי, בארץ ובעולם. הבינותי מהעיון בספר, ואני אך בראשית דרכי בעיון בספר הזה ובבית יעקב, שמה שמשך את המחברת ליוצר חסידי זה שחי במחצית המאה 19 , בנו של רבי מרדכי יוסף ליינר, בעל ה"מי השילוח", בין היתר, הוא ההומניות - האנושיות שבו. היתה לו לבית יעקב הבנה עמוקה, מבט חודר ועמוק לאנושיות  של בני המין האנושי.

הדבר מודגם בדברים האחרונים והמסכמים בספר של ויסקינד אלפר המתמקדים בפסוק דלעיל מפרשת השבוע. הנה קטע מתוך דברי הבית יעקב :
"הענין בזה הוא שיעקב אמר לו לעשיו שאי אפשר לו לילך עמו בדרך אחד כי לעשיו ניתן דעה רחבה בעסקים גדולים שלא ישגיח לפי דעה כל אחד ואחד כמלך הפורץ גדר ואין מוחה בידו, לא כן עמדי שאני מוכרח להתנהג לפי דעה כל אחד ואחד ואין ביכולתי למנוע השגחתי מקניני אף משה אחד רגע אחד."
עשיו, כדרכם של ממסדים בעולם כולו  - אינו משגיח לדעתם של "כל אחד ואחד". לא כך דרכו של יעקב אבינו, ששם ליבו לצרכים של כל שה ושה שבעדר הצאן, ועל כן עליו להתנהל לאיטו.

"הרוח מדברת בקול קטן ודומם", כתב השל בשנות הששים של המאה הקודמת, "ואדוני גסות הרוח משתמשים ברמקולים." "אך גורלו של האדם לשבור את כבלי הייאוש, לעמוד כנגד אלו המכחישים את זכותו ואת כוחו של האדם להאמין בלבב שלם. ייתכן והאמת המוחלטת נסתרת מאתנו", כתב השל, "אך היכולת להבחין בין מה שחשוב ותקף לבין הטפל והשטחי, לא נטלה מאתנו." **

לו יהי....

                                     שבת שלום
                                         ג'ף


* המאמר נקרא, דת וגזע. התרגום הנ"ל הוא של דרור בונדי. המאמר, יחד עם מאמרים נוספים של השל בתרגומו של דרור, עומד לראות אור בספר שייצא לחנויות בחנוכה הקרוב הבא עלינו לטובה, הספר בהוצאת דביר ושמו בישראל : "אלוהים מאמין באדם".


** דת בחברה חופשית, פורסם באנגלית בקובץ שנקרא "אי הבטחון של החירות", אינני יודע אם הוא נכלל  בספר החדש של דרור.








 

אין תגובות:

פרסום תגובה