יש מונח באנגלית שנקרא No Man's Land, "ארץ הפקר". המונח הזה קשור אצלי בזכרונות של הגבול בצפון, בשנות הששים המוקדמות במאה הקודמת, עת בילינו שנה בארץ, במסגרת עבודתו של אבי ז"ל, כרופא צעיר יחד עם דר' שיבא, על שמו קרוי היום בית החולים בתל השומר.
כמי שהוא בן בית בארץ הספר, בשטח ההפקר שעל הגבול שבין "העולם הדתי" ל"עולם לא דתי", אני רוצה לומר כמה מילים על ה"נושא הבוער" היום : הדרת נשים. חשבתי על הנושא הזה השבוע , - מי לא ? - והעמדה שלי לגביו השתנתה. בתחילה לא ראיתי בו "נושא עומק", שחורג בחשיבותו מגדרם של נושאים רבים שזוכים לסיקור תקשורתי רחב לכמה ימים, עד שהוא מתחלף בהפגזות על באר שבע, פיגועים אחרים לא עלינו, וכדומה.
ככל שהקשבתי לקולות השונים בנושא הזה, וככל שאני חושב עליו, אני מגיע למסקנה, שהבעיה הגדולה סביב הדרת נשים, איננה הענין עצמו - מעמדן של נשים ברשות הציבורית, על הכרוך בכך. אני נוטה לחשוב שהבעיה הגדולה היא שאלת אחדותו של עם ישראל והאפשרות לשיח בין הקהלים השונים שבו. פרופסור ידידיה שטרן נוהג לדמות את מצבנו לרכבת בעלת קרונות שונים, שאין כמעט מעבר או קשר בין קרון לקרון.
מהיכרותי את העולם החרדי, אינני חושב שעיקר הבעיה היא ביחס של העולם חרדי לנשים. אני מאמין שעדים אנחנו לתופעה שבאה מקיצונים בקרב המחנה הזה - וקיצונים מהמחנה האחר - המחנה הלא דתי - ש"מלבים את האש." תנא דמסייע להערכה זו מצאתי, בדברים שכתב אמנון לוי בynet השבוע. לוי יצא נגד ה"כעס החילוני הקדוש" וקבע :
"אני מתבונן בכעס החילוני הקדוש, ולא מבין אותו. אין בו שום צניעות של מי שמתבונן מבחוץ על חברה אחרת. אין בו שום היסוס, אולי בכל זאת אנחנו טועים ? אולי נכשלנו בהבנת האחר ?"ראו ב http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4167877,00.html
תהום פעורה בין השקפת העולם הדתית בכלל, והשקפת העולם החרדית בפרט, לבין העולם המערבי המודרני. אברהם יהושע השל , הוכיח בפועלו ובהגותו , שהתהום הזה איננה בלתי עבירה ושניתן לבנות עליה גשרים מגשרים שונים. אם רוצים.
אם מוכנים להקשיב. אם מוכנים להכיר במיסתורין שביסוד העולם, ואם מבקשים לנסות ולהעמיד עולם של משמעות כנגד האבסורדיות המאיימת מכל עבר, אם אנחנו מוכנים להביט נכוחה לנוכח הכשלונות המחפירים של האדם במאה העשרים; האדם הזה שיש מי שהדביקו לו את התואר "ריבון".
ישנן השקפות עולם יסודיות שלא ניתן ליישב ביניהן עד אחרית הימים. כזה הוא ההבדל בין גישתו של יוסף הצדיק לבין גישתו של אחיו, יהודה. הנביא יחזקאל, בנבואה שנבחרה להפטרה של השבת הקרובה (יחזקאל , פרק לז , טו - כח) עוסק בחיבור שנועד להיות באחרית הימים בין "עץ יהודה" לבין "עץ יוסף". למדתי מאביבה גוטליב זורנברג, בדבריה על הפרשה (בספרה על ספר בראשית - "תחילת האיווי" שטרם זכה לתרגום בעברית) על תפישות המציאות השונות שבין "יוסף" ל"יהודה". יוסף רואה עולם חד וברור, עולם שבו השפה משקפת אמת וודאית אחת בנוגע ליחסים שבין בני האדם לבין המציאות. יהודה לעומתו מכיל בתוכו "תחושה אירונית" של ה"תלותיות/ האי ודאות" (contingency ) של כל השפות, גישה המעצימה את הצורך ביצירת שפה אישית של כל אחד ואחד. הדברים האחרונים הם תרגום שלי למשפטי הסיום של זורנברג על הפרשה. כפי שהיא מציינת , האיחוד בין שתי הגישות הנ"ל הוא ענין לאחרית הימים, ועד אז לעיתים מובילות התפישות השונות להתנגשות ולתסכול ולעיתים להפרייה הדדית פוריה.
לגלריית הדמויות שקנו להן מקום קבע בפאב שבראשי - ביניהם בוב דילן, השל , שיימוס היני ואחרים - מצטרף לאחרונה יהודה עמיחי. על פי עצתם של מורים דגולים לספרות - עלינו להסתובב כשבאמתחתנו כמה שירים שאנו יודעים בעל פה.
פועלם של השירים עלינו, על התת מודע שלנו, הוא ענין באמת מופלא, וכדרכם של ענינים מופלאים, אין לך הסבר טוב לכך, אך "זה באמת עובד." אסיים בהפניה לשיר של עמיחי שנקרא "המקום שבו אנו צודקים" שמופיע בקובץ בהוצאת שוקן הנקרא "שירים 1962-1948" בעמ' 217. בבית הסיום של השיר הקצר הזה - "קצר וארוך" - מעיר עמיחי, ש"ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש."
תחי החפרפרת !
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה