רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

אלו דברים לכ"ג כסלו תשע"ה

עיקר הרשומה שלהן פרסמתי כ"אלו דברים ליום השואה תשע"ד". אני מפרסמו שנית, מסיבות שונות שלא כאן המקום לפרטן, אך כמו שנאמר כבר בהקשרים אחרים, ישנם דברים שלצערנו לא נס ליחם.
את הקטע הבא, מתוך מאמר של הרב שג"ר זצ"ל שפרטיו יובאו להלן, אני לא מבין.
כבר הרבה זמן שאני לא מבין את הדברים שיובאו להלן.
הדברים אינם קשורים ישירות ליום השואה. ישנו ספר שמקבץ דרשות ומאמרים של הרב שג"ר למועדי אייר; הספר נקרא "ביום ההוא". אין לי את הספר הזה ואם הייתי מעיין בו  ובמאמר או בדרשה על יום השואה אולי הייתי מבין יותר את הקטע הבא, ואולי לא.
בכל אופן הדברים שלהלן לקוחים מתוך סעיף ה למאמר שכותרתו " הביטחון, השרירותיות וחוסר הרדוקציה "- כאשר המאמר עצמו נקרא : " אמונה בעולם ללא מלך - התבוננות במעשה מבן מלך ובן שפחה שנחלפו ". המאמר פורסם בקובץ שנקרא "חי באמת - חמישה מאמרים מבית 'שיח יצחק' בתורת ר' נחמן מברסלב" בהוצאת ישיבת שיח יצחק.
הדברים הם מעמ' 17-20 לספר.
תקוותי היא שמא מי בין הקוראים* יוכל להסביר לי את פשרם, ואם לא כן, לפחות יוקל לי בכך שאשתף את הקוראים במבוכתי לנוכח הקריאה בהם.

אומר הרב שג"ר:

"ממקור אחר בכתבים הברסלביים ניתן לעמוד על היחס שבין שרירותיות לדבקות, כיצד הראשונה מביאה לשנייה:
פעם כשדיבר רבנו מדרכי ה' הנעלמים ומעִניין שאין שום שכל להבין נפלאות דרכי ה' - סיפר שהיה יהודי עני אחד מטופל בילדים, שהיה שוכר כל שלוש שנים את בית המרזח ('רענדר') מהפריץ, והיה דר שם ומתפרנס ממנה, וכך היה שוכרו שנים רבות. ובכל שלוש שנים, כשנגמרה השכירות והכריז הפריץ על שכירות המרזח, לא שכרוֹ אף אחד אפילו מהנכרים, כי ידעו שיהודי זה היה עני ומטופל בילדים וריחמו עליו, כי ידעו שמזה מקור פרנסתו. אולם שנה אחת בא יהודיאחד והפריז על הסכום ושכר הוא את בית המרזח, ונאלץ היהודי העני לצאת משם באמצע החורף עם בניו הקטנים. היהודי הזה, ששכרו - לא היו לו שנים רבות ילדים, ובאותה שנה ששכר את בית המרזח וקיפח את העני, נולד לו בן זכר. והיה הדבר לפלא, שלא די שעשה עוולה לעני כזה, עוד זכה לבן זכר לאחר שנים רבות שלא היו לו בנים...וסיים רבנו : וכך מנהיג הקב"ה את עולמו^ !
הסיפור הינו הפוך מסיפורי החסידים הרגילים; איון בו 'הפי-אנד', ומהו צליל הסיום המתפעל 'וכך מנהיג הקב"ה את עולמו'? לאן הסיפור מביא את ר' נחמן ? באיזו מנגינה סיים ר' נחמן את דבריו ?
נראה כי יש לקרוא את הסיום כסיום של דבקות. ההנהגה האלוהית הפרדוקסלית שנחשפת כאן לא רק שאינה סודקת את אמונתו של ר' נחמן, אלא שהיא מביאה אותו לדבקות. ניתן להבין את הדבקות הזו על רקע הגישות השונות בהבנת מידת הביטחון.
רבנו בחיי אבן -פקודה מבאר בספרו 'חובות הלבבות' כי מידת הביטחון הינה האמונה בכך שכל המתרחש במציאות - טוב הוא. אמנם, יש פער בין הטוב מן הפרספקטיבה האלוהית ובין הטוב מן הפרספקטיבה האנושית; יכול בהחלט להיות שמה שטוב עבורי הוא מה שנדמה לי כעת כרע. הביטחון הוא האמונה בכך שמה שקורה הוא הטוב ביותר שיכול לקרות.
למעשה, כאשר אמונה זו נוכחת באופן ממשי, המאמין נמצא בעולם טוב; וכאן נעוץ הקסם- הטוב שהוא האמין בקיומו האובייקטיבי הופך להיות סובייקטיבי ומורגש גם מנקודת המבט שלו. ביטחון זה מביא לדבקות ואהבת ה', והוא סוג של אקסטזה מתמדת. הביטחון הזה הוא מה שמאפשר לרבנו בחיי לומר, באחד המשפטים היפים בספרו: ' לעולם לא השכמתי בעניין והתאוותי לזולתו'. הנקודה החשובה בדבריו היא היכולת להרגיש את הטוב העמוק שבקיום שאינו תלוי בנסיבות חיצוניות
החזון אי"ש, לעומת גישתו של רבנו בחיי, ביאר את הביטחון באופן אחר: עיקרו של הביטחון הוא האמונה בצדק האלוהי - כל מה שקורה, קורה בהשגחה. אין דבר מקרי, על אף שלא תמיד נוכל להבין את הצדק הזה. האפקט הנפשי של מידת הביטחון הזו איננו האקסטזה של הביטחון בטוב האלוהי, אלא אפקט של שלווה סטואית שאופיינית לאיש ההלכה; הרציונליות אצלו מתפקדת כמדד של מידת הביטחון (במידה שבה אנו חורגים מתחום המאמצים הרציונליים בתחום מסויים - כך מתברר שאיננו בוטחים בקב"ה).
כנגד שתי גישות אלו, הביטחון אותו מציג ר' נחמן הינו שונה. הוא אינו גורס שמה שקרה לאותו שוכר הוא הדבר הטוב ביותר או אף הצודק עבורו; הוא מסכים ואף מדגיש בסיפור: נעשה כאן עוול חריף. אולם זה עצמו הופך אצלו לדבקות. אם אצל רבנו בחיי התכונה האלוהית היא הטוב ואצל החזון אי"ש התכונה האלוהית היא הצדק, התכונה האלוהית אצל ר' נחמן היא דווקא השרירותיות. הקב"ה הוא כה גדול עד שהוא איננו כפוף לאף חוק שהוא**.
כיצד יכולה עמדה זו שלא להוביל לציניות ? תפיסת החיים שמופיעה כאן היא תפיסה של החיים כגילוי אינסופי, כריקוד של האינסופיות הזו. חווית  היסוד הדתית היא האינסופיות של הקיום, של המציאות, ומהבחינה הזו כל דבר - הצודק והלא צודק, השרירותי והקיים - הוא גילוי של אינסופיות החיים. השרירותיות הופכת דווקא לגילוי האינסופיות האלוהית, בכך שהיא איננה מוגבלת ולא תלויה בכל דבר כל שהוא חוץ מעצם שמחת קיומה. היכולת לקבל את השרירותיות של המציאות, שהיא השרירותיות של אלוהים, בלי לנסות לעשות לה רדוקציה לדבר אחר, יכולת שכרוכה בוויתור על נקודות האחיזה, הופכת להיות הריקוד של האינסופיות עצמה.
אצל אלבר קאמי האבסורד הוא התנאי שאתו הוא יכול להמשיך ולחיות את החיים; דווקא העובדה שהוא משלים עם כך שלעולם לא תהיה לו גאולה, היא זו שנותנת לו את האפשרות לחיות. כל זמן שאדם מחפש נקודת אחיזה אך לא מוצא כזו ומתאכזב, הוא עלול להידרדר ולהגיע לעמדה צינית ומרירה. בניגוד לכך, הניסיון לגמוע את החיים ללא רדוקציה שלהם למשהו אחר מוביל לדבקות; המשמעות של דבר מסוים נמצאת באינסופיות שלו עצמו, בנוֹקבוּת העמוקה של הגורל. באופן הזה החיים עצמם הופכים להיות חומר הגלם של אש הדבקות. הוויתור על  כל עיקרון שהוא שעמו חיי אמורים להסתדר (כמו העיקרון של הטוב או הצדק) הוא השחרור של אלוהים מהכללים המגבילים.^^
באופן הזה, הכאב והעוול, אותם האדם מוכן לקבל כנעשים על -ידי אלוהים, הופכים להיות הריקוד של החיים. יש בכך מימוש של מידת ההשתוות - קבלת האינסופיות האלוהית באופן בו היא מתבטאת במציאות עצמה, מבלי לתת לה פרשנות נוספת מעבר להיותה היא עצמה. באופן הזה הייסורים מומתקים והופכים לייסורים של אהבה.
האפקט הנפשי שנובע מקבלת השרירותיות האלוהית לא מוביל לאקסטזה שמתרחשת למרות כאבי החיים. להפך, הוא יוביל לחוויה אינסופית של מה שקורה לאדם. האדם יגמע את קיומו בנחרצות ממשית, יחווה את חוויותיו כמות שהן, ולא ייתן להן פרשנות חיצונית שתשנה אותן.
הכאב יהפוך אצלו לכאב אינסופי, אך יהיה כאב שאיננו הרסני; כאב שאינו מפיל ומפורר את האדם. כמובן שתנאי לכך הוא שלא יהיו בו מרמור וטינה.
בהקשר הזה ניתן לומר שאת הכאב עצמו ניתן לחוש כ'צער השכינה', ככאב שאינו דווקא אישי שלי, אלא כאב קוסמי שאני אך שותף להרגשה שלו. באופן הזה ניתן לחוש את הכאב בחדות - לא ממקום מפרק ומפורר, אלא ממקום שחווה את החיים כפי שהם, ללא רדוקציה."

הערות תתקבלנה בענין

   ג'ף


*קוראים לרבות כמובן קוראות , כאן ובכל מקום' כגון דא ב"אלו דברים"; ההדגשות, אגב, שמופיעות להלן בקטע - מופיעות במקור
^ ר' לוי יצחק בנדר, שיח שרפי קודש, ירושלים תשמ"ח,א, פו. (הערת שוליים זו - מופיעה במקור)
**אמנם גם הרמח"ל אומר שהקב"ה אינו  כפוף למוסריות והוא יכול להטיב אף למי שלא מגיעה לו טובה, אולם הוא אינו מדבר בצורה מפורשת על אפשרות בה הקב"ה מרע למי שלא מגיעה לו הרעה. (הערת שוליים זו - מופיעה גם היא במקור)
^^ תוך כדי רישום הדברים עוברת במוחי המחשבה: דברים מסוכנים מאד אומר כאן הרב שג"ר, בהקשר האמונתי והפרקטי כאחד, מצד אחד, מצד שני אני באמת לא מתחיל לרדת לסוף דעתו, ועל כן נראה לי שאין זה השלב להיות שיפוטי, מבחינתי, כלפי הדברים. יש שאלה האם לאור הקושי שבדברים אולי אין להביאם בציבור. זאת שאלה - אך המציאות - המתגלית לנגד עינינו בעידן שבו אנו חיים היא קשה לא פחות ונראה לי ש"עברנו את שלב" ההתחמקויות ....

                                                             

אין תגובות:

פרסום תגובה