אלו דברים לשבת חוה"מ סוכות תשע"ו

הטור הזה נכתב לפני הרצח הלילה בשומרון. אחר התלבטות, החלטתי לפרסמו כפי שנכתב  ולהקדיש אותו לזכרם של נעמה ואיתם הנקין ז"ל, ה' יקום דמם.

---------------------------------------------------------------------------------

"האופציה החילונית" ??

לצד הגותו של אברהם יהושע השל, מסקרנת אותי מאד הגותו של הרב שג"ר; "מסקרנת" היא לא בדיוק המילה הנכונה, צריך להיות "מעניינת" או "מאתגרת"

כך לקראת סיום מאמר שנקרא "אמונה בעולם ללא מלך - התבוננות ב'מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו'" אומר הרב שג"ר:

"אפשר ואפשר להיות חילוני; אבל מי אמר שלא ניתן להיות חילוני שמניח תפילין ? חילוני ששומר שבת ?"

תיכף נעיין בדברים ( שקודמים להערה הנ"ל) אך לפני זה אני רוצה להצביע על אחת הנקודות הדומות בהגותם של השל ושל שג"ר והיא : ההתנגדות לדוגמטיות anti-dogmatism. לא נרחיב על כך כאן וכעת.

ההערה הנ"ל מופיעה ב"פרק" האחרון של המאמר הנ"ל שכותרתו "התודעה הדתית המודרנית".

אומר שם הרב שג"ר:

"   ר' נחמן מנסה לעצב תודעה מתקדמת, שאינה זהה לתודעה החילונית ואף לא לזו הדתית. התודעה שהוא מציג בפנינו היא תודעה שמביאה את הדתיות אל הפאזה הבאה הגבוהה שלה, בכך שהיא משתמשת בכלים החילוניים עצמם.

    התודעה המסורתית מציגה עולם בו המלך הוא חכם והמדינה היא טיפשית. זוהי התודעה התמימה הראשונית, התודעה הדתית המסורתית. התודעה המודרנית המחולנת מציגה את האדם כחכם, הוא הנמצא בה במרכז, ואת המלך כטיפש, או אפילו כלא קיים. ר' נחמן מעצב תודעה חדשה: האדם אמנם במרכז, אולם הוא צריך להמליך עליו את המלך. המצב המחולן אינו יכול להביא את האדם לשלמות פנימית, להביא את בן המלך לשלמות עם עצמו, משום שמצב זה מביא לתחושה שהקיום הינו מקרי, שחיינו יכלו להתגלגל גם באופן אחר לגמרי. תחושה שלא פעם מעיקה עלינו מאחר שאנו שואפים לקיום מוחלט שאיננו אך תלוי נסיבות. לשם כך יש צורך במלך, בשלום של השבת אותו לא ניתן ליצור אלא רק למצוא. תפקידו של האדם הוא להציב את השלום של השבת במרכז ('ולהעמיד אותו בפנים בתוך הגן') וזה מה שמאפשר לו להרגיש בהרמוניה.

    אם לא היה לאדם מלך, הוא היה נשאר בתוך גן הבהלה. בניגוד לאמירה המקובלת כיום, על פיה האדם 'יכול ליצור את עצמו בכוחות עצמו', מלמד אותנו ר' נחמן כי בריאת היש מאין היא יכולת השמורה לקב"ה בלבד. תפקידו של האדם הוא תפקיד יצירתי מאין כמותו ויש לו חופש לברוא, אולם בריאתו הינה תמיד 'יש מיש'. אמנם , תפקידו אינו שולי- האדם בונה את הכלים דרכם יירד השפע האלוהי, ובכך הוא מעצב את השפע האלוהי עצמו; אם הוא לא יבנה את הכלים, השפע לא יירד והשבת לא תהיה במרכז.

    השלמות תבוא דווקא מן המיזוג של שתי התודעות, הדתית והחילונית, כאשר כל אחת מהתפיסות מעלה את חברתה. הגִרסה הדתית טוענת שהאדם  אינו יוצר את הממשות, והגִרסה החילונית טוענת שהוא זה שצריך לכונן את הממשות הניצבת במרכז.

   התודעה החילונית יוצרת מרחב של חופש שמאפשר לנו לשוב אל השבת, אבל לא אל השבת של הכפייה אלא לשבת החופשית. הדתי נמצא במרדף פעמים רבות; חרדות מפני מה שיקרה אם הוא לא יקיים את ההלכה תוקפות אותו. גבולות ההלכה עלולים במצב כזה לשמש עבורו כתריס, או אפילו כמגן, מפני החיים שהמפגש אִתם מצטייר כמאיים. ניתנת כאן הצעה לדתיות גבוהה יותר, דתיות של חופש. אפשר ואפשר להיות חילוני; אבל מי אמר שלא ניתן להיות חילוני  שמניח תפילין ? חילוני ששומר שבת ?

    החופש מאפשר דתיות גבוהה יותר. אני לא דתי מפני שאני חרד, וגם לא מפני שכך אני הכי נהנה, אלא זהו סוג של אחדות עם עצמי שהוא מעבר לניסיון להוכיח (שזה הכי טוב, שזה הכי מתאים לי וכדו' ).

    האחדות עם עצמי שבהחלטה שאמנם אני מקיים מצוות יכולה להתקיים בתנאי שעומדת מאחורי ההחלטה חירות עמוקה, דהיינו שההחלטה לא מתבצעת מתוך פחדים או כפייתיות. ניסיון ההוכחה וההנמקה להיותי מקיים מצוות הינו ניסיון חיצוני שלא יצלח. בתודעה כזו הזולת לא נתפס כמאיים; אני  אני לא בגלל שאני משווה את עצמי לאחרים, אלא מתוכי, מתוך מי שאני."*

וראו השיחה להלן של דר' חנוך בן פזי.

בשבת קוראים בחלק מבתי הכנסת את ספר קהלת. אחת המסקנות שניתן להסיק מהספר הזה היא, גם כן, התנגדות לדוגמטיות. מה רע בלהיות דוגמטי ? אחת התשובות לשאלה הזו נוגעת לקשב.  המאמין  בדרכו - באופן שמראש סוגר את הדלתות בפני דרכים אחרות - לוקה בחוש השמיעה שלו. ההלכה נפסקה כ"בית הלל" לא משום שהם היו "פתוחים לכל דעה ושאצלם 'הכל הלך'" אלא משום שהיו מוכנים , לצד הדבקות בדרכם, לשמוע, להאזין ואולי כך גם להכיל את דרכם של בית שמאי.

שבת שלום

    ג'ף

* מתוך "חי באמת - חמישה מאמרים מבית 'שיח יצחק' בתורת ר' נחמן מברסלב", הוצאת ישיבת שיח יצחק, בעמ' 33-34