אלו דברים לשבת פרשת שופטים תשע"ח

בהמשך לאלו דברים מהשבוע שעבר - 

הקדמה קצרה : אולי אחרי שארשום -אקליד את הדברים שלהלן אבין אותם יותר טוב. ומדוע בכל זאת בחרתי להביא את הדברים אם איני מבין אותם לגמרי ? יש לכך כמה סיבות . אמנה רק אחת: הדברים שלהלן מובילים אל דברי הרב שג"ר על "ההמתנה". הדברים על "ההמתנה" - שאני מקווה להגיע אליהם בשבוע הבא - מדברים אלי במיוחד - וכדי להגיע עליהם צריכים לעבור דרך הדברים שכאן. 

תחילה מובאת פסקה נוספת מדברי רבי נחמן בתורה ו' ולאחר מכן הביאור של הרב שג"ר

מתוך שיעורים על ליקוטי מוהר"ן (חלק א) לרב שג"ר* (על תורה ו'):

"וְאִי אֶפְשָׁר. לִזְכּוֹת לַכָּבוֹד הַזֶּה אֶלָּא עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדּם וְיִשְׁתּק כִּי לֵית כָּבוֹד בְּלא כָּ"ף והכָּ"ף הוא כֶּתֶר בְּחִינַת אֶהֱיֶה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה כִּי אֶהֱיֶה דָּא אָנָא זָמִין לְמֵהְוֵי. . לִזְכּוֹת לַכָּבוֹד הַזֶּה אֶלָּא עַל יְדֵי תְּשׁוּבָה וְעִקַּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁיִּשְׁמַע בִּזְיוֹנוֹ, יִדּם וְיִשְׁתּק כִּי לֵית כָּבוֹד בְּלא כָּ"ף והכָּ"ף הוא כֶּתֶר בְּחִינַת אֶהֱיֶה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה כִּי אֶהֱיֶה דָּא אָנָא זָמִין לְמֵהְוֵי. הַיְנוּ קדֶם הַתְּשׁוּבָה עֲדַיִן אֵין לוֹ הֲוָיָה כְּאִילוּ עַדֲיִין לא נִתְהַוָּה בָּעוֹלָם כִּי טוֹב לוֹ שֶׁלּא נִבְרָא מִשֶּׁנִּבְרָא וּכְשֶׁבָּא לְטַהֵר אֶת עַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אָז הוּא בִּבְחִינַת אֶהֱיֶה הַיְנוּ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הֲוָיָה בָּעוֹלָם הַיְנוּ אֲנָא זָמִין לְמֶהְוֵי וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר כִּי כֶּתֶר לְשׁוֹן הַמְתָּנָה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה

הדרך  להגיע ל'כבוד אלוקים' היא השתיקה. אל מול  כל שאלה ( או קושי ) אני יכול להגיב בחיוב או בשלילה, אבל רבי נחמן מציע תגובה גבוהה יותר והיא השתיקה: שלילת השאלה עצמה. כאשר אני עומד מול מישהו המבזה או מצער אותי, השתיקה איננה מצב של חוסר התייחסות, התעלמות על ידי החנקת תגובת הכעס כלפי מי שאינו נותן לי  את הכבוד המגיע לי לדעתי, שכן תגובה זו אינה מפרקת את הכעס, אלא עוצרת אותו ומחדירה אותו לעומק הנפש. או אז השנאה הופכת לטינה, שסופה לצאת לאור בהתפרצות שלא אדע מה מקורה ושיסודה נעוץ  בהשתקה העצמית הראשונית. השתיקה של 'כבוד אלוקים', לעומת זאת, איננה הדחקה, ואף לא צעד טקטי גרידא. משמעותה היא החלטה שלא להיכנס כלל למשא ומתן עם מה או עם מי שגרם את הביזיון; לדעת לחיות את המציאות ולא לנסות להדוף אותה על ידי מילים, אלא לקבל את המתרחש. השותק אינו מרגיש עצמו צדיק בהיותו שותק, אין זה כבוד עצמו, 'כבוד מלכים'; הוא מגיע להוויה פנימית שהוא חש בה חיות ושקט, טעם פנימי, אנרגיה ומלאות."

בהערת אגב אעיר כי אלמלא הייתי מכיר מישהו שמגלם את הדברים לעיל, הייתי חושב שמדובר בדברים  על גבול המופרך.

ממשיך הרב שג"ר:

"השתיקה  שעליה מדבר רבי נחמן ושלקראתה הוא חותר היא שתיקה פנימית; זו תגובה שאין לה סיבות. אין לה נימוק אינטלקטואלי המסביר מדוע רצוי להיות בדומיה, שכן כאשר אחפש סיבות לא להגיב, אני עלול דווקא להסיק שאני צודק ושעל כן הכעס או ההסתגרות הם תגובות ראויות. השתיקה המזוהה עם 'כבוד אלוקים' הוא מצב שבו אינני חש כמי שמגיע לו כבוד, ובכך נשללת הבעיה מעיקרה. השתיקה מתאפשרת מתוך נקודת מבט שלפיה מקומי האישי הוא שולי ביחס לעצם ההתרחשות: האדם מקבל את נוכחות אלוקים במציאות חייו, ואז כל אינטרס אישי מתמסמס לנוכח הדבר האמתי; העמידה בפני האלוקי. מבחינה זו, בשתיקה האדם נכלל בעצמות עצמה. השתיקה איננה תגובה שיש בה מטבע הדברים שניות בין האדם לזולתו, אלא היא נובעת מעמדה רוחנית ונפשית כאחת, השוללת את עצם הבעיה שמזמינה לכאורה את התגובה. לסיכום: השתיקה היא מחווה של ויתור, וייחודה בכך שהיא אינה מוותר על תשובה, אלא על השאלה עצמה. אין זו  תנועה של אין־אונים או רמייה עצמית; היא נובעת מתוך הבנה עמוקה של סופיות הסיטואציה האנושית...

...

אמנם, שמירת הכבוד האישי אינה פסולה מכל וכל. הגישה שלפיה ככל שאני חלש וחסר אונים יותר, כך אני ירא שמים יותר, איננה נכונה. חוסר התגובה הטמון בשתיקה אינו נובע מחולשה וגם לא נועד לעודד חולשה. הוא תוצר של עמידת האדם לנוכח האינסוף האלוקי, המובילה לכך שאמירות הזולת אינן נוגעות בו ובחייו. הביטול שאליו צריך הרדם לשאוף איננו ביחס לאדם אחר, אלא ביחס לאלוקים; ביטול זה הוא ההופך אותי לבלתי פגיע לתגובת הזולת. לכן תגובה בגלל פגיעה ב'כבוד מלכים' של האדם היא שלילית, בעוד שתגובה מתוך תחושה של 'כבוד אלוקים' אינה פסולה, ובהכרח תהיה שונה מקודמתה. זו תגובה שאינה נובעת מתוך הרגשה אגואיסטית של פגיעות ושל צורך להחזיר מנה אחת אפיים, אלא מתוך 'כבוד האדם ' בכללותו, שתורתו של רבי נחמן לא באה לשלול אותו אלא להעלותו.  'כבוד אלוקים' מנכיח את מקומו של הבורא בבריאתו וממילא מקנה כבוד גם לאדם. הוא לגיטימי כאשר אין דורשים אותו באופן אגואיסטי ואינטרסנטי, אלא מתוך בקשת כבוד הבריאה. כאשר מישהו מנסה לפגוע בי, אינני מגיב ממקומי האישי; אני נזהר מלהגיב באופן שיבטא  עליונות שלי על הזולת ( ובאמת, באופן פרדוקסלי, התעקשות על 'כבוד עצמי' דווקא מבטאת שעבוד שלי לזולת, כשאני מוכרח להגיב כלפיו כיוון שהוא המעיט בכבודי ובכך הוא קובע את סדר יומי שלי); הנכחת הבורא גם בהתרחשות זו היא המאפשרת את הטלת הספק בשעבוד לזולת, בשל העמידה מול אלוקים ולא מול האדם. כיוון שכך , אם אחליט להגיב לפגיעה זו תהיה תגובה במתכונת שונה לחלוטין מזו הנובעת מפגיעוּת והיעלבות של 'כבוד מלכים'."

תוך כדי הרישום של חלק מהדברים בפסקה האחרונה אמרתי לעצמי: "ג'ף, לפני שאתה מתפלץ, לפני שאתה קופץ לבקר את הדברים - תבין. כל עוד לא הבנת את הדברים עד תום - שתוק."

בשבוע הבא, כאמור ובלי נדר, נגיע לדברי הרב שג"ר בנושא "ההמתנה".

שבת שלום
    ג'ף