"קנאותו של אדם בשר-ודם לה' אלהי צבאות שבגללה הוא נדחף לעשות מעשים חמורים ביותר, הוא עניין בעייתי מבחינה מוסרית ודתית כאחת. מי רשאי להיות קנאי לה' ? מי רשאי לקחת לעצמו את הזכות לפעול על פי קנאות זו ? מדרש אגדה מציג שאלה זו בצורה נוקבת בהקשר למעשהו של אליהו הנביא.
אליהו הורג את נביאי הבעל וצריך להימלט מפני חמתה של איזבל. הוא בורח למדבר וזוכה להתגלות ה', שמתגלה לו לא באש ולא ברעש, אלא דווקא בקול דממה דקה, ושואל אותו: אליהו מה מעשיך כאן ? ואליהו עונה: ברחתי מפני ישראל, 'כי-עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב', ואני הייתי צריך למלט נפשי. בזה הוא מתכוון להצדיק את המעשה שעשה:' קנא קנאתי לה' אלהי צבאות'.
ואליהו מקבל תשובה מאת ה' על כל פרט מן הדברים שאמר. על 'עזבו בריתך בני ישראל' אומר לו הקדוש-ברוך-הוא: בריתו של מי עזבו ? את בריתך או את בריתי ? הרי זו לא ברית שלך, ומי נתן לך את הזכות לקנא להפרת בריתי ? ועל 'את מזבחתיך הרסו' אומר לו הקדוש-ברוך-הוא : האם את מזבחותיך הרסו או את מזבחותי ? זאת אומרת: הנח לי לקנא לכבודי שחולל, ואל תקח לעצמך את הסמכות לקנא לי. והדברים נמשכים במענה כמעט ברוטלי מאת ה': כשאליהו אומר 'את נביאיך הרגו בחרב', עונה לו הקדוש-ברוך-הוא: הרי אתה חי, אתה נביא ואתה חי - משמע שלא הרגו את כל נביאי ה'.
ואליהו נפסל מלהמשיך להיות נביא לישראל. ה' אומר לו: אין ישראל יכולים לעמוד בקנאתך. אתה קנאת בשִטים (הכוונה כמובן לפינחס שלפי התפיסה האגדית הוא אליהו), ועכשיו קנאת בהר הכרמל. שפכת דמים שם ושפכת דמים פה מתוך קנאה לה' צבאות, שהיא דבר נשגב, אבל אין ישראל יכולים לעמוד בקנאות כזאת. לכן תלך ותמצא ותמנה אדם אחר, שיהיה נביא לישראל במקומך והוא אלישע.
יש לזה משמעות לדורות. בכל עת ובכל שעה - בכל הדורות, אבל בעיקר בימינו - עומדים בני אדם שדוגלים ודוברים בשם האמונה בה' צבאות ולוקחים לעצמם את הסמכות להיות קנאים לשמו. ונשאלת השאלה : האם אישיותם היא כזאת, ותכונותיהם ורמתם האנושית והמוסרית הן כאלה, שהם היו ראויים להיות אנשי ברית שלום - אלא שקנאת ה' עשתה אותם למבצעי מעשים חמורים ? מי שיש בו התכונה הזאת, להיות לפי מהותו וטבעו איש שלום, שכוונתו להשכין שלום בעולם - רק הוא רשאי, במקרים קיצוניים, לקנא קנאת ה'. ואם הוא איננו אדם שראוי להיות בעל ברית שלום ומלאך השלום, אין לו זכות לקנא קנאת ה'. אם הוא מקנא קנאת ה' צבאות מבלי להיות ראוי לדבר הזה, הוא נעשה רוצח."
ישעיהו ליבוביץ, "הערות לפרשיות השבוע" על פרשת פינחס, הוצאת אקדמון, עמ' 107-106
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה