אומר כך
איבדנו את זה.
אנחנו בשיאו של תהליך - ולמעשה בנקודת שפל - של תהליך במתרחש כבר לא מעט שנים. השסע בין המחנה הדתי לאומי החרדלי לבין המחנה החילוני ליברלי הולך ונפער. המנהיגות השולטת עושה זאת בכוחניות, ללא מאמץ ואפילו ללא חזות של מאמץ לאחד השורות בשעת מלחמה. אני מבין מאיפה זה בא. שני הצדדים הניצים מרגישים מאוימים מאד למול הצד שכנגד. שני הצדדים הניצים הם אגב מיעוט בעם - וזוהי חלק מהטרגדיה שאנו מצויים בה.
אברהם יהושע השל "אסר" על הייאוש. סביר להניח שהוא עשה זאת בעקבות רבי נחמן מברסלב שכם כן אסר על הייאוש, במפורש.
לאחרונה, מבקש אני למצוא נחמה במקור לא כ"כ ידוע. ב"יואל הופמן", קרי בכתבי יואל הופמן. כתבי יואל הופמן מתחלקים לשניים: כתבים מחקריים ותרגומיים של ספרות יפנית - סינית מ"שנים קדמוניות" וכתבים ספרותיים - בז'אנר המיוחד ( בעברית ) רק לו.
בפנינו שתי פסקאות, הראשונה מספר ( "ספרותי" ) שנקרא "כריסטוס של דגים" והשניה מספר ("מחקרי -תרגומי" ) שנקרא "ספר הזן של ג'וֹשוּ":
" 81
באפריל הים פרח. בשׂמים עלו מן המים.
קוּבּוֹת של משחקי מזל שדלתותיהן
כחולות עמדו באוויר. כריסטוס היה.
שכן, אני זוכר, ב'קפה פילץ', אחרי
הצהריים, אדון מושקוביץ הוציא קמצוץ
טבק מתוך קופסת זהב, והדודה מגדה
דרכה על קרום האדמה כמין ציפור."
"239
"נזיר שאל, 'מיהו המורה שלי ?'
ג'וֹשוּ אמר, 'העננים חולפים בין ההרים. המים אינם
משמיעים קול כשהם נופלים אל העמק'.
הנזיר אמר, 'זה לא מה ששאלתי'.
ג'וֹשוּ אמר, 'זהו [הטבע] המורה שלך. אתה רק אינך מבין
זאת'."
נקווה לטוב
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה