להגיד שהתייסרתי סביב "אלו דברים" הפעם , יהיה קצת מוגזם, אבל יש בזה משהו.
אתה ניצב בפני פרשת בראשית, בפני תחילת השנה החדשה למעשה, "הדבר האמיתי" ש"אחרי החגים". מריבוי הדברים שנאמרו על הפרשה, ריבוי הדברים שאפשר לומר, "עוצמת הארוע", ריבוי הרעיונות והכיוונים שמתרוצצים בראשך לא מהיום, אך מתמקדים היום בניסיון לומר משהו משמעותי, תמציתי, חדש, קצת מקורי, קוהרנטי סביב - התחלה חדשה, בריאה, הבריאה, התורה שקדמה לעולם - אתה נאלם דום.
במצבים שכאלה, כך למדתי מאביבה גוטלייב זורנברג, ברירת המחדל היא השירה.
שירה יש בה הסגולה לגעת בנקודה, לגעת בנפש, בדקירה חדה ובלטיפה עמומה כאחת. או במילים של יהודה עמיחי " דיוק הכאב וטשטוש האושר"*.
וכך לבסוף, כברירת מחדל, החלטתי לפתוח את השנה החדשה ב"כנס על דלקות עיניים".
וכך כותב יהודה עמיחי:
"כנס על דלקות עיניים. דמעות הן תמיד נציגוֹת
ים גדול ומלוח, לעולם הן לא באות ממים מתוקים,
מנחל זורם מאגם רגוע. ומתי בכיתָ בפעם האחרונה ?
והמתרגמים יושבים וממחזרים הכל
למיחזור אחר שאין לו קץ ורוח אלוהים
מרחפת למעלה בתנועות כנפי מאוורר ענק
ומכֶּה את האוויר והמלים מֻכות שוב ושוב כמו קצף.
וישיבה מסכמת: הוא בכה כמו כלב.
כלב בכה כמו בן אדם. זה המפגש האחרון,
זה ביטול כל התורות. זה סוף כל הכנסים.
ומעל לדלת השלט 'יציאת חרום' מואר
באור אדום תמיד. זו דלקת העיניים
של כל
היקום שאין לה מרפא.""^
שבת שלום
ג'ף
יהודה עמיחי, פסקה 2 בשיר "כנסים, כנסים המילים הממאירות והדיבור השפיר", בקובץ שם בעמ' 156
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה