נפל לי האסימון הבוקר:
מוקד ענינו של ליבוביץ ( בהגותו - בפרסומיו הציבוריים ), כפי שהעירה נעמי כשר בספרה "אמונתו של ..." היה הציבור, והיהדות בהתגלמותה כ"דת ציבורית". מוקד ענינו של הקוצקר, כפי שהעיר השל בספרו על קוצק ביידיש היה היחיד.
זוהי הבחנה משמעותית וצריך לחשוב עליה ועל השלכותיה.
"אינטואטיבילי", על פי האינטואיציה שלי, ידעתי שיש משהו פגום ב"תורתו של הקוצקר"; בלי יכולת בשלב זה ל"שים את האצבע" על מה בדיוק . מה יכול להיות רע ב"חיפוש אחר האמת ?". ולכן גם, הציקה לי העובדה ששני ספריו האחרונים של השל עסקו בקוצקר. האם יש כאן יותר מאשר "טיפול בשדים", שהרי ברור מדברי ההקדמה של השל שהאלמנט הזה קיים בכתיבת הספרים. ואם כן מהו הערך המוסף הזה ? על כל פנים, מצאתי נחמה בדברי יהודה דב בר זירקינד בהרצאה ב"כנס השל" שהקוצקר לא היה ההוגה האחרון שהשל עסק בו בערוב ימיו אלא היה זה דווקא הרבי מאישביצה.
30/08/20
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה