ספר במדבר הוא הספר האהוב עלי מכל חמישה חומשי תורה.
זה ודאי קשור לזה שאני אוהב את המדבר.
אפשר ואולי צריך אפילו, לעיין בפרשת השבוע למצוא מזור, הנחייה, אמירה ברורה לגבי המבוך שאנחנו נתונים בה.
"מבוך" כנראה אינה המילה הנכונה. "משבר" - וודאי שכן. "מלחמה" - אולי. "מאבק" - גם כן וודאי שכן.
על כל פנים מבוכה, כפי שלימדונו השל הוא לא דבר רע בהכרח.
בלי מבוכה אין שינוי. וכפי שאביו של יהודה עמיחי ציווה אותו ב"דיבר השנים־עשר השתנה, תשתנה", השינוי הוא מרכיב מכונן בחיים, עם כל הקושי שבו.
אני לא רוצה לשמוע את כולכם, אלה שחיים כעת יחד עימי על פני כדור הארץ, כאן בארץ ישראל בתשפ"א.
אני לא רוצה לשמוע את הסיסמאות שלכם ואת הדברים ה"ברורים כשמש" שבפיכם בעת הזאת, למול מה שצריך להכיר בה לאמיתו של דבר כצו השעה - למול המבוכה.
אני לא רוצה לשמוע אתכם, אלה שיודעים בדיוק היכן טעינו ומה עלינו לעשות לעת הזאת.
זה ממש לא רלוונטי.
אני רוצה לשמוע את אלו שהיו כאן לפנינו ואינם, ויש רבים וטובים כאלה.
להם עלינו להאזין, להאזין ולנסות להבין.
הקטע הבא הוא של השל. נזכרתי בו מתוך מבוכתי.
אני מודה שאיני מבין עוד עד הסוף.
אני גם לא בטוח שהוא רלוונטי לימינו. ואני בטוח לא בטוח שהוא אינו כזה.
ואלו הדברים:
"מעל שערי העולם שבו אנו חיים תלויים לראווה שלטי האצולה של השטנים. אות קין שהוטל בפניו של האדם הגיע לכך שהוא מטיל צל על צלמו של אלוהים. מעולם לא היו כל כך הרבה אשמה ומצוקה, ייסורים ואימה. אף פעם לא היתה האדמה ספוגה כל כך בדם. בני אדם כמוך נהפכו לשדים רעים, מפלצתיים ומשונים. מלאי בושה וחרדה, שואלים אנו : מי אחראי לכך ?
ההיסטוריה היא פירמידה של מאמצים ושגיאות; ואולם, לעתים היא הר קודשו של אלוהים, עליו הוא חורץ את דינם של כל העמים. מעטים זוכים להבחין במידת הדין של אלוהים בהיסטוריה. אך הכול עשויים להיות מודרכים באמצעות מילותיו של הבעל שם טוב: אם אדם חזה ברוע, הוא יכול לדעת שרוע זה הופיע לפניו כדי שהוא ילמד על אשמתו שלו וישוב בתשובה; שכן מה שהופיע לפניו קיים גם בתוכו.
נהגנו קלות ראש בשמו של אלוהים. נשאנו את שמם של אידיאלים לשווא. קראנו אל ה'. הוא בא. וזכה להתעלמות. נאמנו אודותיו וחמקנו ממנו, היללנו אותו והתרסנו כנגדו. עתה אנו קוצרים את פירות כישלוננו. במשך מאות שנים קרא קולו במדבר. באיזו מיומנות נלכד קולו ונכלא במקדשים ! באיזו תדירות הוטבע קולו וסולף ! עתה אנו רואים איך הקול הולך ונסוג, הולך ונוטש עם אחר עם, ניתק מנשמתם, בז לחוכמתם. חו הטעם לטוב חמק עבר מן הארץ. בני האדם ערמו זדון על אכזריות, רשעות על אלימות."
א.י. השל, "משמעותה של שעה זו", פרק ו בספר: "התפילה תשוקת האדם לאלוהים", תרגום דרור בונדי , הוצאת משכל הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד עמ' 223 -224 . בונדי מעיר בהערת שוליים על תחילת הדברים שם: " חלקה העיקרי של מסה זו נישא במקור במרס 1938, בכנס של מנהיגי הקווקרים בפרנקפורט דה־מיין שבגרמניה. המסה הורחבה ופורסמה בשנת 1943, ונדפסת כאן [ בספר "התפילה" ] עם התאמות מעטות."
שבת שלום
ג'ף
זה לא הזמן לא לסיכומים ולא להיגדים ברורים לגבי העבר ההווה או העתיד. עת רעה היא לישראל על כל המשתמע מזה, בראש ובראשונה : המשכיל בעת ההיא ידום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה