"בפרוץ מלחמת העולם השניה היינו כבני שבע שמונה, הורינו כבני שלושים. מה אגרנו בשנים המעטות, השלוות באופן יחסי, שלפני המלחמה. לכאורה, לא כלום; ואף על פי כן - כבר הכל נאגר. ראש לכל המשפחה. באמצעותה היינו בעיר ובכפר, בחנויות דלוֹת ובבתי עסק מפוארים. המשפחה הרי היא ההיסטוריה היהודית בזעיר אנפין; בה נמצא: שרידי מאמינים, מאמינים שבשיגרה, מתנכרים שבהסח הדעת, מתנכרים שמדעת, משומדים להנאה ומשומדים להכעיס. כל שנפוץ במרוצת מאה השנים האחרונות - היה מיוצג בה. אנרכיסטים וקומוניסטים, ציונים ובונדיסטים. וככל שהמשפחה עניפה יותר הפיצול רב יותר."
אהרן אפלפלד במסה שנקראת "עדוּת" בספרו "מסות בגוף ראשון", הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, עמ' 9
"הסבים עוד קיימו מצוות אך לא היה בכוחם להשרות אמונה. לכל היותר דרך ארץ שבנימוס. הם ראו במו עיניהם את התמוטטותן של החומות ולא האמינו כי בידיהם לשנות דבר. עצבותם, אם חשתי אותה אל נכון, לא של קשישים היתה אלא של מובסים. לא עוד ויכוחים, טענות וטענות־שכנגד, אלא השלמה נוגה. היו גם סבים רוגזים אך הללו לא עוררו בנו אלא מה שמצוי בכל מתבולל למחצה - איבה למורשתו."
אהרן אפלפלד במסה שנקראת "עדוּת" בספרו "מסות בגוף ראשון", הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית, עמ' 10
"באותו ערב עמד לפני אדם זקן שזקנתו מילאה אותו, והוא יודע כי כל הכיבודים ואמרי השפר שהרעיפו עליו אינם אלא מוץ, ומה שיעמוד לאורך שנים הוא אותו קול שאין בו לא דו־משמעות ולא התחכמות ולא אירוניה, אלא הקול שהוא ירש מאבותיו, הקול של 'בדמי ימיה', של 'תהילה' ושל 'אורח נטה ללון'. הקול הזה הוא הקול האמיתי. ההתחפשויות, ההתחכמויות אינן, בסופו של דבר, אלא לבוש הנחוץ אולי לשביית האוזן, אבל הן אינן העיקר. באותו ערב דיבר אלי בנעימתם של אבותיו, ששמץ ממנה עוד קלטה אוזני אצל הסבים שלי בקרפטים. הוא דיבר אלי בפשטות וסיפר לי כי בצעירותו השתדל כל בוקר לעיין באחד מספרי הקודש כדי למשוך מהם נגינה וקדוּשה. לא תמיד עלה בידו. לפרקים היו הספרים מבלבלים אותו. לי יעץ ללמוד את ספרי רבי נחמן, ולא רק את הסיפורים שהם באופנה, אלא את ליקוטי מוהר"ן, ספר מלא סודות שמים וסודות אדם. כל הזמן שדיבר עמי האיר מצחו וראיתי שאין זה עגנון של תמול שלשום, אלא עגנון שמחובר אל הקרפטים ששם התהלכו הבעש"ט ותלמידיו, ארצו שלו וארצו שלי, וחשוב היה לו באותו ערב כי אדע מאין אני בא ולאן עלי ללכת."
אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 150 ( הכתב הנטוי אינו במקור והוא שלי - ג'ף )
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה