( עוד ) עגנון באקראי

 

"מעשה היה בימי דוד באדם אחד עני בדעת, שראה שהכל קורין  והוגין בספרו של דוד ומחבבים כל דיבור ודיבור שבו ואומרים, בצדק כל אמרי פיו, ולא עוד אלא שמזכירים אותו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כדברים של תורה. אמר אותו עני, כל הכבוד הזה הוא בשביל ספרו, אעשה אף אני ספר כדוד בשביל שיכבדוני ויקראו לי גבר הוקם על נעים זמירות ישראל ואגור בשני עולמים כדוד, כמו שהוא אומר אגור באהלך עולמים"

ש"י עגנון, "כדויד חשבו להם כלי שיר", דורות עולמים, אלו אלו, הוצאת שוקן, 1968, עמ' שיד

אלו דברים לשבת פרשת מטות- מסעי תשע"ז

תענוג צרוף לקרוא בעגנון.
יש בירוחם לא מעט "עגנוניסטים". אני לא ביניהם; לא אומר שאני מקנא בהם. אני מציין זאת כעובדה. לא צריך להיות מומחה לעגנון כדי להנות ממנו. עגנון פתוח לכל, כל דיכפין ייתי וייכל. אני קורא בעגנון - הפרוזה שלו כשירה  בעיני. בעידן שלנו - עידן ההתפוצצות של מידע מיותר בכל אתר ואתר, השפה העגנונית-  הנצנוץ בעיניים, האירוניה, החכמה הארצית שבדבריו-  מרגיעה אותי למול הטירוף שפוקד אותנו על כל צעד ושעל.
לא יהא זה נכון לומר לגבי הקטעים שלהלן שהם הקטעים הראשונים שהגעתי עליהם כשעלעלתי  באקראי בספרי עגנון שאצלנו בבית. מצד שני השליטה שלי בעגנון הוא לא כזה שידעתי מראש מה אני מחפש. הבחירות הן אמנם אקראיות, אך אחר תהליך מסוים של בחירה מודעת.

"חג הפסח עבר וימי האביב באו. החמה מאירה כל הימים והלילות חמים ונאים. הארץ מוציאה דשאים והגנים מתקשטים בפרחים. העולם פשט צורה ולבש צורה. אף בני אדם פשטו את בלואותיהם הכבדות וריח טוב כריח הדוחן החם שבישלוהו בדבש התחיל נודף בעיר".

"מה אשאל ומה אבקש עוד ? דברים הרבה יש בעולם ואיני יודע מה אבקש תחילה ומה אבקש אחר כך. עמדתי ומסרתי את הדבר לסידור ופתחתיו במקום שפתחתי ומצאתי הלכות עירובין. אותה שעה התחילו דרכים שאין להן סוף מתגלגלות ובאות כשכלונסאות קבועים בהן וחוטים מתוחים ביניהם וציפור שוכנת על חוט. לא הספקתי להסתכל בה, עד שנטלה הציפור שתי כנפיה ופרחה למקום שאין בו תחומין. רבונו של עולם, בריה קטנה זו להיכן שהיא רוצה לילך היא הולכת, ואני יצאתי חוץ לביתי מיד שואלין אותי להיכן אתה רץ. כמה מבקש אני לשוטט בעולם, כאליהו הנביא זכור לטוב וכרבי ליב בן שרה זכרונו לברכה. אילו נתנו לי רשות הייתי נוטל מקל ותרמיל ומחזר ממקום למקום והולך. עד לעבר מנהר סמבטיון או לארץ ישראל."

אבא קובנר גם כן נמצא כאן:

"אבן גיר וחול

בוא.
באנו בַּחול. עדיין הירח מעלינו תלוי, כשגם הוא יעלם
יהיה העולם עלינו שלם לא מוכר. כבר
אין לחזור. מאחור
הדרכים הסלולות. הרחק מאחור נשאר
עולם בדוי. מה שצפוי
לא נדע ורק ששקט
עכשיו ואין איש בינינו
לא עֵד. אתה סביבי והוא

בתוכי
זורם"



שבת שלום

 ג'ף

יום שני, 31 באוגוסט 2020

 הספר נפתח "באקראי" כאן:

"למחר הלך למקום שהלך ולן במקום שלו ואכל במקום שאכל, ובכל יום ויום הוסיף וראה פנים חדשות. יש אדם שעיקר אצלו הנפש ומדות הגוף טפלות לו ויש אדם שעיקר אצלו הגוף ומדות הנפש טפלות לו. פעמים נתגלגל אצל אדם שמאריך בסעודה ומקצר בברכות ופעמים אצל מי שמשתדל בעסקי הנפש ואין לו אפילו כדי קיום הגוף. היום נתארח אצל אדם שמחזר אחרי אורחים ומחר אצל אדם שאינו משייר אפילו פרוסה לעני. ארץ ארץ ארץ כמה קלקלת שנעשית דירה לצרי עין."

בקיצור, רבי יודיל קיפל ברגליו מקומות הרבה וראה כל מיני בני אדם והכיר כמה דרכיהם מופרשים זה מזה. עד שלא יצא מבראד היו כל הבריות שוים בעיניו, משיצא מבראד נדמה לו כל אדם כאילו כמה בני אדם שרויים בתוכו. והואיל והיה הולך כמין גמא הגיע למקומות שהכירם ולמקומות שלא הכירם ואין לך מקום שלא מצא בו חידוש.

אחר במקומו של רבי יודיל היה משתקע בהוויות העולם. אבל רבי יודיל לא הסיח דעתו מן התכלית, היינו לחזור לביתו ולחזור לעבודתו היינו תורה ותפילה.

ש"י עגנון, "הכנסת כלה" , הוצאת שוקן, עמ' רסט- רע