דברים של ישעיהו ליבוביץ על הפרשה ב"הערות לפרשיות השבוע"* :
"בשום מקום אין התורה אומרת בפירוש שהאיש משה היה חכם מכל אדם, ואיננה אומרת שהיה צדיק מכל אדם, ואיננה אומרת שהיה גיבור מכל אדם, אף על פי שאנחנו למדים מן הדברים שהיה חכם, בעל ההכרה האנושית הגבוהה ביותר והיה צדיק והיה גיבור. אבל התורה מוצאת לנכון, או לנחוץ, להטעים דבר אחד בלבד: שהאיש משה היה ענו מכל אדם. ובזה יש להרהר הרבה.
ענווה, ללא ספק, היא דרגה גבוהה בשלמות האנושית. בדרך-כלל הטבע האנושי הוא שהאדם גדול וחשוב בעיני עצמו - אם לא במודע, על -כל-פנים בבלתי-מודע. לשון אחר: אין זה טבעו של אדם להיות ענו.
אבל יש ענווים. והענווה המצויה בקרב בני-אדם בעלי רמה אנושית, מוסרית והכרתית גבוהה יכולה להיות תוצאה של אחת משתי סיבות: או שהם, בביקורת עצמית, מכירים פגמים וחולשות בעצמם, או שהם מתגברים על יצר האדם להחשיב את עצמו, להתפאר או להתהלל בתוך עצמו, ומופיעים כענווים. והכוונה כאן אינה לצביעות. הם מתגברים על יצר ההתנשאות והגאווה והחשיבות שהאדם רגיל ליחס לעצמו, והם ענווים.
אבל על משה נאמר נאמר: 'והאיש משה ענו מאד מכל אדם אשר על-פני האדמה'. במה היה ענו ? משה רבנו הוא האדם , אשר הגיע להכרת אלוהים במידה העילאית שאדם מסוגל להגיע אליה; דבר זה מוסכם ומקובל על ההוגים באמונה ובעולמה של היהדות. לכאורה אפשר לחשוב שאם האדם מגיע לדרגה גבוהה זאת לא יתכן שלא יכיר ברמה שהגיע אליה. ולא זו בלבד, אלא שאנחנו מוצאים אחד מגדולי הנביאים שעמד לישראל כ700 או 800 שנה אחרי משה, ירמיהו, אומר 'כה אמר ה' אל-יתהלל חכם בחכמתו, ואל-יתהלל הגבור בגבורתו, אל-יתהלל עשיר בעשרו. כי אם-בזאת יתהלל המתהלל: השכל וידע אותי, כי אני ה' וכו''. זאת אומרת: האדם רשאי להתהלל בהכרת אלוהים - לא בחכמה סתם, ולא בגבורה, ולא בעשירות, אלא בהכרת אלהים.
ירמיהו הוא אחד הנביאים שעמדו לישראל , ואילו משה רבנו הוא אדון הנביאים. הוא הגיע לדרגת הכרה שהיא מעל הכרתם של כל נביאי ה'. ועל כך נאמר בגמרא: 'כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה'. מי שהגיע לדרגת משה רבנו, והוא באמת 'משכיל ויודע את ה' ', דווקא הוא מכיר שהאדם איננו מכיר ויודע את ה'. הוא מגיע לענווה האמיתית הגבוהה ביותר.
הנביא - הכרתו אומרת לו שהוא הכיר את אלהים, ולכן יש לו במה להתהלל. אבל עם האדם מגיע לרמתו של משה רבנו - אשר עליו נאמר שה' דיבר עמו 'פנים אלא פנים', ו'בכל ביתי נאמן הוא', או , בסוף התורה, 'ידָעו ה' פנים אלא פנים' - מי שהגיע לדרגה הזאת, הוא המסוגל להכיר ולהבין, בכל עומק המשמעות של הענין, שהאדם איננו מכיר את אלוהים, משום שאלוהים איננו ניתן להכרה על-ידי האדם.
וזאת היא הענווה העמוקה ביותר, אשר רק משה רבנו היה מסוגל להגיע אליה. על אותו מאמר חז"ל אומר רש"י מלים אחדות נוקבות: 'כל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, וחשבו שראו אותו, ומשה רבנו נסתכל באספקלריא המאירה [זאת אומר, הוא, לכאורה, זכה לראות את אלהים ], וידע שלא ראהו בפניו'. "
והדברים, כאמור, צריכים עיון.
שבת שלום
ג'ף
*ישעיהו ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 91 -92
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה