עַם למוד ריב ומדון אנחנו ?
אני מביט מסביבי - בקרב האנשים שעובדים איתי, בקרב חבריי ממקום מגוריי, - אני לא רואה את זה. אני רואה אנשים שנטועים בקרקע המציאות היום יומית על קשייה תלאותיה ופסגותיה הספורות. אנשים שבסה"כ רוצים "להגיע הביתה בשלום".
אבל
כשאני פותח את הרדיו - אני שומע את זה.
כשאני פותח את הטלויזיה - אני רואה את זה.
וכשאני מול המחשב אני שומע ורואה כאחד.
מי הם מחרחרי הריב והמדון אצלנו ?!
מלבד "נשות ואנשי התקשורת" ( מרביתם ? )
"מנהיגינו" היקרים, "מנהגותינו" היקרות. חברות וחברי הכנסת היקרים. ( מרביתם ?)
תוהה אני היכן למדו את "האומנות" הזאת ? כיצד רכשו את המיומנות הזאת של חרחור ריב ומדון ?
הייתכן ולמדו זאת מסיפורי העם הנרגן שהסתובב במדבר סיני אחר שיצא ממצרים ? האם ישבו בבית המדרש של קורח ועדתו ? ישבו שעות בבית ספר האקסטרני הזה, השקיעו ועמלו רבות ...?
אבל זה לא רק חלק מחברות וחברי הכנסת, מנשות ואנשי התקשורת...
גם שופטים בכירים בדימוס אינם נמנעים מלטמון את ידם במדמנה הזאת.
לא כולם אמנם.
"המשכילים" בעיני עצמם נוטלים חלק במשחק הזה על פי דרכם בתחכום רב, תחכום נוטף ארס לא פחות מהדברים הבוטים של אחרים שבעיני עצמם אינם מעדת ה"משכילים".
העם יותר חכם ממנהיגיו.
זאת נחמה פורתא כשהמנהיגות והמנהיגים אוחזים בהגה ( התמיכה השקטה אך המסיבית של אנשי ההון )
מזל שהגיעה שעת שירה.
כותב צ'סלוב מילוש בשיר שנקרא - "אל אלן גינסברג":
"אלן, אישי הטוב, המשורר הגדול של המאה הרצחנית, אתה
שמתוך עמידה עיקשת בטרוף הגעת אל החכמה.
לפניך אתוודה, חיי לא היו כמות שרציתי
וכעת, משחלפו, הם מוטלים כמו צמיג מיותר בצד הדרך.
הם היו כמו חייהם של מיליונים, חיים שעליהן קראת תיגר בשם
השירה והאלוהים השרוי בכל.
יודעים שהם אבסורדיים ומצייתים למינהג העולם ולהכרח, זה
המעיר מדי בוקר ומורה לנסוע לעבודה."
קטע מהשיר מתוך קובץ שירי צ'סלוב מילוש בתרגום דוד וינפלד, שנקר "אור יום" בהוצאת אבן חושן הוצאה לאור בע"מ עמ' 281
ואידך זיל גמור
נוסע אלמוני על קו 58
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה