אלו דברים לשבת פרשת ויחי תשפ"ו

היום 819  ימים  לחטיפת החלל רס"ל רן גואילי ז"ל הי"ד שטרם הושב ארצה

אברהם יהושע השל הלך לעולמו בשבת פרשת ויחי בשנת תשל"ג

מתבקש, על כן, להציב כאן דברים משלו.

עם זאת, לאחרונה, אני נוטה לחשוב שבמצב הקיצון בו נתונה החברה הישראלית, "השל" לא יכול לעזור לנו - בכפוף לכך - שכתביו על קוצקר הפכו להיות רלוונטיים מתמיד.

דוגמא קטנה וראשונית לרלוונטיות הזאת עבורנו הן במישור האישי והן במישור הקולקטיבי - נמצאת בדברים להלן מתוך ההקדמה של השל לשני הכרכים ביידיש שכתב על הקוצקר ( בתרגום לעברית ) :

"ר' [מנחם] מנדל [מקוצק] חשף בעיות שמייסרות אותנו , ביודעים או שלא ביודעים, עד עצם היום הזה. לעתים קרובות יתקשה בן דורונו לקבל את תשובותיו. אך מבטו - נוראי, ומטלטל את המצפון. מי שחי במחיצתו, ולוּ גם שעה אחת, לא יחוש עוד לעולם בטעמה של שביעות רצון עצמית."*

השבוע "זכינו" לחזות בשורה של ביזיונות מילוליים בכנסת ישראל.

הביזיונות האלו הזכירו לי דברים שכתב יואל הופמן במבוא ל"ספר הזן של ג'ושו", טקסט בסינית שתורגם על ידי הופמן לאנגלית ושפורסם תחת הכותרת Radical Zen. הנוסח שבאנגלית תורגם לעברית בידי דרור בורשטיין אחר עריכה של הופמן.

כותב, כאמור יואל הופמן במבוא, ואני מקווה שהנמשל יהיה ברור* :

"בתיעוד הראשון ממש של אמרותיו של ג'וֹשוּ אנו יכולים כבר להבחין במאפיין החזק ביותר של אישיותו: התיעוב שלו למופשט. בהיסטוריה הארוכה של הזן לא נוכל למצוא שום מורה אחר שהיתה לו אמונה כה מועטה בָּ'אמת' ואמונה כה רבה בָּאדם. 'אם האדם הנכון מלמד את הדרך השגויה', אמר ג'וֹשוּ, 'הדרך תעקוב אחריו ותהפוך לדרך הנכונה; אם האדם הלא־נכון מלמד את הדרך הנכונה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך ללא־נכונה'^. כשנשאל מהי 'מילתו', ג'וֹשוּ  אמר, 'אין אפילו חצי מילה/. כשנשאל עוד, 'מורי, אבל אינך כאן ?', אמר, 'אינני 'מילה''"

ככל שהנמשל אינו ברור - נשאיר הדברים, לעת עתה,  בצריך עיון.

לעילוי נשמת  סרן איתי סייף ז"ל וכל הנופלים, 

לרפואת כל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון 

להשבת החטוף - החלל רס"ל רן גואילי ז"ל הי"ד

שבת שלום

   ג'ף

* א. י. השל, קוצק במאבק למען חיי אמת, תרגום דניאל רייזר ואיתיאל הררי, ערך דרור בונדי, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן, עמ' 3

^המשל לימינו אנו, מופיע בדפוס המודגש  - ההדגשה אינה במקור והיא שלי - ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשפ"ו

 להלן דברים שרשמתי בדצמבר 2020 באלו דברים לשבת פרשת ויגש אז 

 "דברים לשבת פרשת ויגש תשפ"א

אני חושב שחשוב להבין שאנחנו במשבר.

משבר פוליטי. ברור שהפוליטיקה היא שקוף של החברה בכללותה.

כולנו שבויים "בסרט הזה". מומלץ להצטייד בפופקורן, משקה חביב, וכדורים נגד בחילה.

בנימה רצינית יותר, אחר יעבור זעם, היה טוב אילו היינו עורכים חשבון נפש לאומית.

אחרי שאמרנו את כל זה - באמתחתי דברים מן המוכן על הפרשה, דברים שהכנתי לקראת המפגש השבועי של 929 ירוחם על מזמור ע"ג שנערך אתמול בערב ולא הגענו אליהם.

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל עוסק בדברים שלו על פרשת השבוע פרשת ויגש ביחסי הגומלין בין "יוסף" ל"יהודה":

"רבות דובר ונכתב בנגלה, ברמז ובנסתר – על היחס בין יוסף ליהודה, בצורות ובמובנים שונים ומרובים. העניין הזה נמשך עד לעת קץ: גם בנאמר על העתיד לבוא, מצויה החלוקה בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד...

יתרונו של יוסף על פני יהודה הוא בכך שיש לו בחינה של פאר...בעוד שיהודה – כבר מן ההתחלה , מופיע תמיד מלמטה.

כך קורה גם אצלנו בפרשה: איך הם נפגשים ? נפגש יוסף, שהוא מלך, עם 'פלאח' אחד. יהודה הוא רועה צאן מאיזה מקום נידח, והוא עומד מול יוסף, שבאופן לא רשמי, הוא המלך של מצרים. יוסף עומד שם בכל הפאר שלו, ומולו – 'ויגש אליו יהודה'.

מה יש ליהודה, אחרי כל זה ? מהי הנקודה המיוחדת שלו ? נראה שהנקודה של יהודה היא ההמשכיות, ההישארות. יהודה נשאר, כפי שקרה כאשר יהודה הודה לתמר, וזו נקודה שרואים גם אצל רבים אחרים מבני יהודה. יוסף עולה על יהודה בבחינה של הפאר, אבל לבחינה של הנצח –'הנצח זו ירושלים' (ברכות נח,א ) – יוסף, על אף מעלתו, איננו מגיע. יהודה שייך לעניין הנצח, משום שיש לו את היתרון של היכולת ליפול, וכפי שהדברים מנוסחים בפסוק (תהילים לז,כד ) :' כי יפול לא יוטל'. יהודה יכול לשאת את העניין הזה של להתמוטט ולקום, וזה חלק מהמעלה והמהות שלו. הנקודה של 'ויגש אליו יהודה', היא שיהודה, כל כמה שהוא איש קטן – ואפשר לדמיין איך נראתה הפגישה הזאת – בכל זאת מעז וניגש אל המלך. זה דומה ולא דומה לצורה בה נפגש שאול עם דוד: שאול הוא המלך, ודוד הוא בחור שהביאו מצאן כדי לשעשע אותו.

ליוסף, ולשבטי יוסף, יש במהותם סוג של שלמות, אבל השלמות הזו היא מאוד שבירה – לאחר שנוצא שבר הם אינם מסוגלים לתקן אותו; זהו מצב של או־או, של הכל או לא כלום, ואילו יהודה הוא המהות שיודעת להתרומם מחדש.

אם להביא דוגמא לכך, שאול חטא וגם דוד חטא. מהו ההבדל ביניהם ? ההבדל הוא שלאחר ששאול נשבר פעם אחת, הוא חוזר ונשבר פעם שנייה, חוזר ונשבר פעם שלישית , ובסופו של דבר, למרות שהוא מתחיל לא רק בתור יחסן גדול, אלא גם בתור אדם 'משכמו ומעלה גבוה מכל העם' ( שמואל א ב, ט): גיבור מלחמה, עניו וצנוע, אדם הגון ונפש טהורה – עם כל זה, כשהוא נופל הוא לא מצליח לקום. כאשר שאול חוטא הוא מגיע למצב שהוא מוכן כבר למות והוא גם מוכן לקבל את כל העונש המגיע לו, ואילו כשדוד חוטא – הוא עושה מזה תהילים. זהו עניין גדול: דוד המלך יכול לרדת מטה מטה, וגם לעשות את המטה מטה לעניין של מעלה – וזה דבר שיוסף במהותו לא יכול לעשות."[1]

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 100-99

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת חנוכה ר"ח טבת פרשת מקץ תשפ"ו

היום 804  ימים  לחטיפת החלל רס"ל רן גואילי ז"ל הי"ד שטרם הושב ארצה

אני לא רוצה לדבר על הטבח באוסטרליה.

אני מרגיש צורך לדבר על הטבח באוסטרליה.

אחת המחשבות הראשונות שעלו בי בהקשר זה היתה הכרת תודה להוריי ז"ל ש"ראו את הנולד" ועלו ארצה עם משפחתנו לפני למעלה מיובל שנים.

אחרי כן חשבתי - טבח ביהודים אינה תופעה ייחודית לגולה דווקא. 

מה שכן מייחד אותנו - לעומת הגולה - הם משטרת ישראל, צה"ל, השב"כ ושאר מוסדות הביטחון. שלנו.

דברים אלו נכתבים בהיותי יושב באולם הקבלה של טיסות נוחתות בנתב"ג מול שלט מלבני שעל רקע כחול - מים כביכול  - שיורדים במפל - כתוב

WELCOME TO ISRAEL

השלט הזה ובכלל המעמד, "מתכתבים" עם קטע דברים מתוך ספרו של יואל הופמן Curriculum Vitae ; קטע שמדבר על אהבת הארץ. פשוטו כמשמעו.

בסעיף 59 לספר כותב הופמן : 

" והגיע הזמן גם לומר כמה מלים על הארץ האהובה שאנחנו יוצאים ממנה וחוזרים אליה כל הזמן.

העיניים אינן רואות כל דבר אבל ישנו נמל בצפת ואוניות גדולות עוגנות אל רציפיו. אתה יכול לראות את קצות התרנים כבר ליד הכפר רמי. כמה מעצי הזית הזקנים בדרך לשם הם צלבנים שקפאו על מקומם בשדה.

אתה רואה חורבה בגליל ואתה מבין כמה עלובים הארמונות שבאירופה. השכינה גלויה כמו פת לחם. כל אדם מנגן בחליל."*

לעילוי נשמת  סרן איתי סייף ז"ל וכל הנופלים, 

לרפואת כל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון 

להשבת החטוף - החלל רס"ל רן גואילי ז"ל הי"ד

חנוכה שמח

חודש טוב

ושבת שלום

     ג'ף

* יואל הופמן, Curriculum Vitae, כתר ספרים ( 2005 ) בע"מ, פסקה 59 ( חלק ממנה )

אלו דברים למוצ"ש פרשת וישב תשפ"ו

 "בתיעוד הראשון ממש של אמרותיו של ג'וֹשוּ אנו יכולים כבר להבחין במאפיין החזק ביותר של אישיותו: התיעוב שלו למופשט. בהיסטוריה הארוכה של הזן לא נוכל למצוא שום מורה אחר שהיתה לו אמונה כה מועטה בָּ'אמת' ואמונה כה רבה בָּאדם. 'אם האדם הנכון מלמד את הדרך השגויה', אמר ג'וֹשוּ, 'הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך לדרך הנכונה; אם האדם הלא־נכון מלמד את הדרך הנכונה, הדרך תעקוב אחרי האדם ותהפוך ללא־נכונה'. כשנשאל מהי 'מילתו', ג'וֹשוּ  אמר, 'אין אפילו חצי מילה/. כשנשאל עוד, 'מורי, אבל אינך כאן ?', אמר, 'אינני 'מילה''."*

* מתוך תחילת המבוא של יואל הופמן ל"ספר הזֶן של ג'וֹשוּ", הטקסט של הספר תורגם מסינית לאנגלית בידי יואל הופמן והופיע בספר Radical Zen בשנת 1978. הנוסח העברי תורגם מאנגלית לעברית בידי דרור בורשטיין, ונערך בידי יואל הופמן בשנת 2006. הזכויות בעברית שמורות להוצאת בבל ולמשכל הוצאה לאור  מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד. הציטוט לעיל הוא כאמור מתוך המבוא לספר, ואין מספרי עמודים לא במבוא ולא בספר. הפסקאות בספר עצמו ממוספרות.

אלו דברים לשבת פרשת וישב תשפ"ו

היום 797  ימים  לחטיפת החלל רס"ל רן גואילי ז"ל הי"ד שטרם הושב ארצה

בספר קצר  - Who is Man ? מצטט אברהם יהושע השל מדברי Oscar Wilde :

"'In this world,' said Oscar Wilde, ' there are only two tragedies. One is not getting what one wants, and the other is getting it. The last is the real tragedy.'"*

דבריו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל על פרשת השבוע מוקדשים לעיון בדברי  המדרש שמביא רש"י על "וישב יעקב": "ביקש יעקב לישב בשלווה , קפץ עליו רוגזו של יוסף."

אומר שם  הרב עדין:

" כשמדברים על עולם של שלווה, ובפרט על חיים של תורה ומצוות, מוכרחים לשאול: האם כולם שקט זה, שהוא בוודאי עולם ברור ומסודר יורת, הוא באמת עולם יותר טוב ? הוא אכן נראה כעולם שלם  - אולם האם הוא שלם יותר גם באופן אמיתי ופנימי, או שהוא רק נראה ככזה ?

כאמור, נראה שהתשובה לשאלה זו היא ש'צדיקים אין להם מנוחה.' אפשר אמנם לתפוס את חוסר המנוחה בעולם הזה כסוג של בדיעבד, אבל אנו רואים שאין מנוחה גם בעולם הבא - אנו רואים שנקודה זו מונחת כבר מיסודה בעומק הדברים ובשורשם, גם במצב ובמציאות מתוקנים.

למעשה," אומר הרב עדין, " כל המצוי בעולם של אמונה יודע שהדברים אינם כל כך פשוטים; חיים נינוחים, ללא ייסורי וחיבוטי נפש אינם בהכרח מנת חלקם של החיים בעולם כזה."

לקראת סוף דבריו, שם על הפרשה מוסיף ואומר הרב עדין:

"כשאני מציע יהדות למישהו, אני לא מוכר לו שלוות נפש; אני בא ואומר לו: 'בוא תתקרב לעולם היהדות, תתקרב אל הקב"ה. מה אני נותן לך ? לא מנוחה, מה שאפשר להבטיח לך זה רק שאלות. ואם אתה אדם הגון, אז בכל יום ימותו אצלך שלוש שאלות קטנות וייולדו שלוש שאלות גדולות !'"^

לעילוי נשמת  סרן איתי סייף ז"ל וכל הנופלים, 

לרפואת כל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון 

להשבת החטוף - החלל רס"ל רן גואילי ז"ל הי"ד

שבת שלום

    ג'ף

הצילום הוא של יעל גודמן

*A J Heschel, Who is Man ? Stanford U Press, p. 87

^הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 81, 83 - 84, 87

אלו דברים לי"ז כסלו תשפ"ו

 במבוא לפרק האחרון בספרה "הפואטיקה של יואל הופמן", כותבת נטע שטהל את הדברים הבאים:

" על כריכת הרומן האחרון... של הופמן, מצבי רוח ( 2010 ) מופיעות השורות הבאות, שורות שניתן לראות בהן כמעין סיכום פואטי של הפרויקט הספרותי שלו:

וישנו עוד אדם שרצינו לדבר עליו אבל שכחנו את 

 שמו ושכחנו את מראהו.

 אנחנו זוכרים רק את הדברים האחרים, שהיה במרחק

 של גוף אדם מפני האדמה. שקָּרַב ורָחַק. שהלילה

 כיסה עליו והיום האיר אותו וּדברים מעין אלו.

 זהו האדם המדויק ביותר שאנחנו זוכרים. ועל כן

 אנחנו מתגעגעים אליו כל הימים  ומפני שאיננו

 זוכרים את שמו הגעגועים  גדולים יותר מכפי

 שאפשר לומר.

 האדם הזה הולך איתנו לכל מקום ואלמלא הוא

 היינו מתים משברון הלב. ואם הדברים האלה נדמים 

 למישהו כהתחכמות שיבחן את עצמו.

 האדם הזה הוא גם גיבורו של הספר שאנחנו כותבים

  עכשיו ( ושל כל הספרים האחרים שכתבנו ). אילו 

 זכרנו אותו לא היינו צריכים לכתוב.

(137)"

ממשיכה שטהל שם ואומרת:

"השורות הללו מתמצתות במידה רבה את המשותף לרומנים של הופמן ואפשר שגם את התמה המרכזית המאגדת אותם לכלל קורפוס אחד. מדובר ביצירות השואפות לחקור את מהותו וטיבעו שך בן האנוש, תוך חיפוש אחר מודל ה'אדם המדוייק', שהוא הוא גיבורן. מעבר לנרטיבים הספיציפיים של כל אחת ואחת מהן, תכליתן של היצירות היא לחקור את טבע האדם ולרדת לעומק סודה של החידה האנושית."*

*דבריה של נטע שטהל בפרק 5 לספרה " הפואטיקה של יואל הופמן קוי בריאה וציורי לב", הוצאת רסלינג, עמ' 179 - 180. הטקסט הנ"ל של יואל הופמן במקור    מנוקד כולו.

 

פסקה 3 - ב"ברנהרט" ליואל הופמן

 

"                                                                    3

על אף אלמנותו ברנהרט הוא מלאכת 

מחשבת. איש אינו יכול לעשות ברנהרט.

לפעמים אוחזת פליאה בברנהרט עצמו.

כיצד, שואל  ברנהרט את עצמו, הפכתי 

מפירור של חומר שגודלו כגרגר חרדל

והייתי למה שאני [ יצור מורכב מאין כמוהו ]?

פעם קרא ברנהרט בספרו של דֶקארט

שבגופו של האדם, באותו חלק שקרוי

בלוטת האצטרובל, שוכנת נשמה ועל כן

נעלה הוא האדם לאין שיעור משאר

היצורים ועולה עליו רק האלוהים.

ואלוהים אכן קייםשכן האלוהים הריהו

השלמות הגדולה ביותר ומה ששלם

בתכלית השלמות  אינו חסר אפילו תכונה 

אחת מן התכונות המצויות בעולם.ואחת 

התכונות המצויות בעולם הריהי התכונה

הקרויה קיום [זו התכונה המבדילה בין מה

שקיים לבין מה שאינו קיים. למשל, בין

תמונתו של תנור לבין תנור של ממש]. 

ומכאן שאם  האלוהים אינו קיים הרי לא

יוכל להיות שלם בתכלית השלמות שכן

הַשָלֵם שלם יותר אם הוא קיים מאשר אם אינו קיים. ומכאן שהשלם בתכלית השלמות

אינו יכול להיות לא קיים ומכאן [כתב 

דקארט] שהוא קיים. אלא שכאשר עקרו

ברנהרט ופאולה מן המושבה הגרמני

לרחוב שטראוס הלך ספרו של דקארט

לאיבוד.

                    הבית שברחוב שטראוס".

יואל הופמן, ברנהרט, בית הוצאה כתר, ירושלים בע"מ,

פסקה 3 

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשפ"ו

לפעמים נדמה שיש מי שחושב , מי שיושב במקומות שבהם מקבלים החלטות, שהחוסן של עם ישראל, של כל אחד ואחת מאתנו - הוא ללא גבול.

אחרת אי אפשר להבין, בין היתר, את ההחלטה לסגור  או לקצץ קיצוצים דרסטיים בתקציבי מרכזי החוסן.

לפעמים נדמה שמי שנחשבים כקברניטים של מערכות שלטוניות  ארציות חושבים שאופן התנהגותם ואופן התבטאויותיהם אינם משפיעים  על הזולת - הקרוב או הרחוק - לשלילה; שאין דבר כזה בקרב "ההנהגה" של מה שנקרא "דוגמה אישית", של מה שראינו בקרב ה"עמכה" מהשבעה באוקטובר ואילך.

מכאן לתמצית דברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל על הפרשה:

"הווייתנו בתוך כל מציאות אפשרית - גם אצל אנשים גדולים -עומדת בפני העניין הזה של חוסר שלמות, של פגם המציאות. בתוך העולם הזה אנחנו לא יכולים להגיע לא לשלמות מוחלטת, לא לאמת מוחלטת, ולא לטוב מוחלט. למעשה, מה שנדרש מאתנו, הוא צורה נוראה של חיים; אנחנו צריכים לחיות תמיד על אמת חלקית, הנובעת מפשרה. בתוך העולם הזה, אמת של מאה אחוז קיימת רק כהפשטה תיאורטית, אך לא במציאות המעשית. להבדיל, אין שום חומר בעולם שיכול להיות נקי במאה אחוז; מעולם לא הצליחו, וכנראה שגם לא יצליחו לעשות חומר כזה, שכן העולם הזה איננו מסוגל לדברים הללו, וזו חלק מהגדרתו. משום כך העבודה שלנו פעמים רבות היא לא לדון בשאלה של אמת מול שקר, אלא: כמה אמת אנו יכולים להצליח להכניס בתוך הדברים, וזה המאבק שלנו על האמת.
בתוך מציאות העולם, הדרך הקצרה ביותר בין שתי נקודות אינה תמיד הקו הישר. אם אני רוצה לצאת מן החדר בדרך הכי קצרה, מה שעלי לעשות, תיאורטית, הוא לבקוע דרך שני הקירות הקרובים; אולם בתוך המציאות הזו מוטב שאעשה סיבוב דרך הדלת, שכן הדרך החלקה, הישרה והתיאורטית, איננה יכולה להתקיים.
מבחינה זו  אנחנו נקראים בני ישראל, אנחנו בניו של יעקב מבחינה זו שהוא הדמות הפנימית של דרכנו, והבעיה של 'אמת ליעקב' היא מובנית בתוך העולם שלנו. זהו המאבק שלנו על החיים, כשם שעל יעקב להיאבק על דרכו העוברת בין הליסטים לבין התלמיד חכם. יעקב הולך לדרכו, ובמקום לפרוץ כל הזמן ישר וחלק, ללא שום סטיות, דרכו מלאה פיתולים ועיוותים, וזה חלק מהותי מצורת ההתקדמות שלו. הקווים הישרים קיימים רק בגיאומטריה, ואילו בתוך העולם יש עיקולים; הבעיה שלנו היא, במידה רבה, להצליח לשמור על כיוון מסוים לאורך זמן למרות העיקולים שבדרך. עלינו למצוא את הדרך בין הליסטים מחד גיסא, ובין התלמיד חכם מאידך גיסא - וגם להתמיד בה."*

וראו גם דברי יואל הופמן ב"ברנהרט", בפסקה 3 בבלוג  -

https://eludevarim.blogspot.com/2025/12/3.html

שבת שלום

    ג'ף

*מתוך חיי עולם שיחות על פרשת השבוע, הרב עדין אבן ישראל ( שטיינזלץ ) זצ"ל, הוצאת מגיד והוצאת קורן ירושלים, דברים לפרשת וישלח, עמ' 79-78.

אלו דברים לי"א כסלו תשל"ו

בימים אלו בהם מעמדה של הרשות השופטת נתון בשפל המדרגה, אך בחלקה בגלל מעשים או מחדלים של קברניטיה בעבר ובהווה, ובימים בהם כבוד האדם  - כל אדם - בין מימין בין משמאל, בין יהודי בין ערבי, בין דוס, חרדי' חופשי או אגנוסטי, you name it -  גם לא זוכה להערכה המגיע לו -  לא למותר לעיין בדברים שלהלן שכתב השופט סולברג באחד מפסקי הדין שלו משנת 2014, פס"ד שעוסק בזכות לפרטיות :

"האדם איננו "חפץ"; אין להשתמש בו כאמצעי להשגת מטרות אחרות. לאדם רגשות, תחושות ומאוויים. התעלמות בוטה מאלו, ודריסתם ברגל גסה, אינם נסבלים. עצם הפגיעה בפרטיותו של האדם, היא המעשה האסור. הפריצה למרחב הפרטי וחשיפתו מציבה את האדם כאמצעי למילוי תכליותיו של החושף והפורץ. הפרטיות, היא הגרעין הקשה של האוטונומיה האנושית. זהו המרחב בו מצוי כל היקר לאדם, רגשותיו, מאווייו הפנימיים, סודותיו הכמוסים; כל אלו הם חלק מהגרעין הקשה של הזכות לפרטיות. פגיעה באלו היא פגיעה אנושה בכבודו של האדם. :   

 ...

וראו גם דברי המלומד Benn:

“To conceive someone as a person is to see him as actually a chooser, as one attempting to steer his course through the world, adjusting his behavior, as his appreciation of the world changes, and correcting course as he perceives his errors. It is to understand that his life is for him a kind of enterprise, like one’s own… To respect someone as a person is to concede that one ought to take the account of the way in which his enterprise might be affected by one’s own decisions. By the principle of respect for persons, then, I mean the principle that every human being, insofar as he is qualified as a person, is entitled to this minimal degree of consideration” (Stanley I. Benn, Freedom, and Respect for Persons, in privacy & personality 1, 9 (J. Roland Pennock and John W. Chapman eds., 2009))."

 השופט נעם סולברג בע"א 8954/11 פלוני נגד פלונית, סעיף 76 לפסה"ד, פורסם , בין השאר, בlawdata

השופט סולברג פותח את פסק דינו בציטוט מגבריאל גרסיה מרקז וזה מסביר את הצבת דיוקנו של מרקז  - צילום שמופיע בויקיפדיה - להלן.

הציטוט הוא :

“All human beings have three lives: public, private, and secret”.

אלו דברים למוצ"ש פרשת ויצא תשפ"ו

היום 785  ימים  לחטיפת שני החללים שטרם הושבו.

אהרן אפלפלד ב"האיש שלא פסק לישון":

"בלילה הדלקנו מדורה ואפרים לימד אותנו את הבית הראשון של שיר העמק. היינו ארבעה־עשר נערים, לבושים בבגדי חאקי קצרים שחילקה הסוכנות, שרנו וצלינו תפוחי אדמה.

ואני הרגשתי שהדרך אל החוסן הגופני עוד רבה, ועלי להתאמן ברוח דבריו של אפרים, להתגמש ולהשתזף, לעקור מתוכי את החרָדות, ולקלף את שאריות התרדמה שעוד דבוקות בי.

בלילה, כמו להכעיס, חזרה אלי התרדמה, ולרגע נדמה היה לי שהיא עומדת לשאת אותי על גליה ולהעביר אותי למקום אחר. אמרתי לעצמי, אפרים לא יהיה מרוצה מהנסיגה שלי, וניסיתי לנער מעלי את האפלה שלפתה אותי. אך האפלה היתה חזקה ממני ורק בהישמע צלצול ההשכמה נעקרתי מתוכה.

למחרת ראיתי בשנתי את הדוד ארתור, גובר עלי, שואל בשלומי, ואומר לי שהדרך אל האמונה באדם אינה הדרך שמוביל אותי אפרים. עלי להבין, שלא הגוף יציל אותנו אלא הרוח. 'יהדות השרירים' הוא מושג מעוות.

תמהתי שהדוד ארתור, נעים ההליכות, מתרעם עלי. בלא גינונים קרא לעומתי, 'מי שדואג שליהודים יהיו שרירים חי בעולם של אי צדק. גם היהודים שייכים למשפחת האדם, האדם קודם ליהודי.'

לפתע הופיע אדם גבוה ושעיר ומשך את הדוד בחוזקה, תוך שהוא רושף, 'קומוניסט.' הדוד ארתור נדהם מתנועתו האלימה ולא אמר דבר. ניכר היה , שלאיש הגבוה והשעיר אין מילים, רק המילה קומוניסט, שחזר עליה פעמים אינספור. הדוד ארתור, שמאז שהכרתיו רגיש לרעש, הליט את אוזניו בשתי כפות ידיו. האיש הענק, בראותו את מעשהו של הדוד, פרץ בצחוק רם, צחוק צוהל, שזיעזע אותי. התעוררתי וקמתי, בעוד כולם ישנים."

אהרן אפלפלד, האיש שלא פסק לישון, כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 17 - 18

שבוע טוב

ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשפ"ו

לפני כמה דקות ראיתי, בפייסבוק,  את הדברים להלן של חברי, יעקב מורסיאן, תלמיד חכם באר שבעי.

החלטתי להביא את דבריו כאן חלף הטור שהכנתי. 

את הטור אפשר לראות בבלוג "אלו דברים" https://eludevarim.blogspot.com/2025/11/blog-post_24.html

יעקב מורסיאן

‏26 דקות ·

שבת שלום פרשת ויצא . יעקב בורח מאחיו " ... וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא" ולאחר מכן כתוב " וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו....." מסביר רש"י על פי מסכת חולין "התחילו מריבות זו עם זו, זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח מיד עשאן הקב"ה אבן אחת" שואל הרב חיים סולובייצ'יק אם הקב"ה עשה נס וכל האבנים התחברו לאבן אחת, מדוע לא הגדיל את הנס והיה הופך את האבנים לכרית נוחה? ומתרץ הנס נוצר בעקבות המחלוקת שהתעוררה בין האבנים שכל אחת רצתה שעליה יניח הצדיק את ראשו. וממחלוקת לא יכול לצמוח דבר חיובי כמו כרית, המקסימום - אבן גדולה.

שבת שלום

ג'ף

אפיק של Patrick Kavanagh

 

Epic

by Patrick Kavanagh

I have lived in important places, times
When great events were decided, who owned
That half a rood of rock, a no-man's land
Surrounded by our pitchfork-armed claims.
I heard the Duffys shouting "Damn your soul!"
And old McCabe stripped to the waist, seen
Step the plot defying blue cast-steel -
"Here is the march along these iron stones."
That was the year of the Munich bother. Which
Was more important? I inclined
To lose my faith in Ballyrush and Gortin
Till Homer's ghost came whispering to my mind.
He said: I made the Iliad from such
A local row. Gods make their own importance.

Patrick Kavanagh, Collected Poems, W.W. Norton and Company, copyright by the author, p. 136

מתוך "רשימות על שירה" - רשימה מס' 49 - בעקבות עיון בשירתו של ארז ביטון - דברים חלקיים ומקוטעים

 

דברים מזעזעים קראתי באחד הלילות החשוכים לפנות בוקר השבוע  - עד כדי כך שלא רציתי לחזור עליהם כאן, למעט ציון עובדה אחת מוזרה במקצת וכמה שורות….

ספר שירה של ארז ביטון שפורסם לפני כשנתיים נקרא "עיר פרזות - בית הקברות בלוד".

ספק בעיני אם זהו שם הספר או שמם של שני קבצי שירה שבספר - ש"הדביקו" על שער הספר.

לשווא תחפש בספר שיר או קובץ שנקרא "בית קברות בלוד" ( אולי זה מצביע על כך - בניגוד למה שאמרתי קודם -  שזהו דווקא כן  חלק משם הספר ).

בתוך הספר מופיע קובץ שנקרא "בית הקברות החדש". ברור לנו, מתוך הקשר הדברים,  שמדובר בבית קברות שבלוד.

"עיר פרזות" הוא שיר ללא כותרת.

שורות הפתיחה בו אומרות:

"עיר פרזות

 פרוצה לכל עבר

 נדודים בעצם הוויתה

 ללא אחיזה של ממש

 אנשים

 שיומם עמל ופרך"

הדברים שזעזעו אותי מופיעים בקובץ השני הנ"ל - "בית הקברות החדש".

השורות הראשונות לחלק השני הזה הן:

"הנה עכשיו אני בא 

להזכיר בהינף זמן

את המתים מן הדור השני

אנשי לוד הנכחדים

עוד בחייהם הם לא חיים"

הטקסטים  דלעיל במקור מנוקדים והם מתוך הספר הנ"ל בהוצאת הקיבוץ המאוחד בעמ' 5 ו48

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשפ"ו

 מה לנו וליעקב אבינו ?!

"אין סוף " כפי שאומרים נכדיי.

דברי הקדמה ( ואולי מבוא )

על אף שטור זה נולד* בלי התחייבות שהדברים  הכתובים בו

יעסקו בפרשת השבוע - הציון הוא לזמן "שבת פרשת ---"

ולא לפרשה עצמה, בזמן האחרון חש "המחבר" לחץ פנימי

כן לעסוק בפרשה גופה, במידה כזאת או אחרת.

המקורות העיקריים שלי לעיסוק זה - מלבד הטקסט עצמו  -

שאמור להיות המקור העיקרי - הם ספרו של הרב עדין אבן ישראל 

שטיינזלץ זצ"ל : "חיי עולם", ספרו של ליבוביץ "הערות על פרשיות השבוע"

ולאחרונה, "תורה מן השמים באספקלריה של הדורות" לאברהם יהושע השל.

האחרון אינו עוסק ישירות בפרשת השבוע אבל הוא ספר יסוד, אולי אפילו

ספר מכונן לעיסוק במקורות מורשת ישראל בכללותם.

האם יצאתי, בדברים לעיל, ידי חובת עיסוק בפרשת השבוע ?

כנראה שלא.

פניתי על כן ל"חיי עולם". דברים מופלאים מצאתי שם. אביא אך

קטע קצר מתחילת הדברים שבאים תחת כותרת המשנה "העולם שבחוץ":

"אחד הדברים שיעקב צריך ללמוד לעשות  כשהוא רואה

[שלא כל מה שבחוץ הוא כמו בבית], זה לעשות חשבון מחודש של העולם

בו הוא חי: הוא צריך כעת להתמודד על הקיום הפנימי שלו. את הלימוד הזה

הוא לא יכול היה לעשות אילו היה נשאר בביתו או בבית המדרש של שם ועבר; 

שם לא רואים את הדברים הללו."

וראו נא המשך הדברים שם.

לכתחילה רציתי לכתוב כאן על שירתו של ארז ביטון. אכן כתבתי

אבל הדברים מופיעים לא  ב"אלו דברים", אלא תחת הכותרת

"מתוך רשימות על שירה" - בבלוג. מוזמנים לראות שם הדברים

שבת שלום

ג'ף

* לפני למעלה מעשור ( ואולי שני עשורים )