ועוד סיפור

על אור הגנוז

המדרש הפותח את ספרו של מ. בובר, "אור הגנוז סיפורי חסידים" (הוצאת שוקן) הוא זה :

" אמר רבי אלעזר:
'אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהם. ולמי גנזו ? לצדיקים לעתיד לבוא.'
שאלו חסידים: היכן גנזו ?
השיבו: בתורה.
שאלו: אם כן כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז בלמדם תורה ?
השיבו: מצוא ימצאו.
שאלו : אם כן מה יעשו צדיקים לכשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה ?
השיבו: יגלוהו באורח חייהם ? "

בובר בתחילת הספר כותב :

"מפנימיות החיים של התנועה החסידית היא, שחסידים מספרים  ביניהם מעשיות על צדיקיהם. ראו בני אדם גדולות, השתתפו בהן, והכרח הוא להגידן. דבר הסיפור הוא יותר מדיבור סתם, הוא מעביר בפועל ממש את שאירע אל הדורות הבאים; יתר על כן, מעשה הסיפור עצמו מאורע הוא. וכיון שהוא שומר  על מאורע קדוש, נאצלת לו לעצמו קדושה של פעולה. ה'חוזה' מלובלין ראה לפי המסורת נוגה אור העולה מתוך בית מדרש; כשנכנס, ראה שם חסידים יושבים ומספרים בצדיקיהם.
לפי אמונת החסידים זורם האור הגנוז בקרב הצדיקים, ומהם הוא נזרם אל תוך מעשיהם, ומכאן - אל תוך דברי החסידים המספרים עליהם."

                                      (שם, המהדורה הששית, מתוך ההקדמה) ׂ

המשך יבוא...                                                                

החתונה המלכותית וחסידות פשיסחה

על פי רבי נחמן מברסלב :

                        "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד"

בספר של הרב מיקי רוזן על הגותו של רבי שמחה בונם מפשיסחה, נטען כי "השמחה היתה אלמנט חיוני בגישה החינוכית של רב בונם. (שם בעמ' 198) . המקור לדברים :

"שמעתי בשם הה"ק  הר"ר שמחה בונם ז"ל מפרשיסחא שאמר: שהקלים , טוב להם בעולם הזה, משום שהם בשמחה תמיד...אבל היראים , על ידי זה שהם בדאגה ועצבות רוב הזמנים , על ידי זה ממשיכים על עצמם דינים , והם מחוסרי פרנסה ר"ל ." (דרך צדיקים  אות כ"ג)

נמסר לי כי על פי מומחה לקריאת שפתיים,  במעמד הברכות בחתונה, העיר החתן, הנסיך וויליאם לאבי הכלה:

" חשבתי שדיברנו על זה שיהיה חתונה צנועה בחוג המשפחה לא ?"

הערה על השל

השל, אין זה מפתיע, ממשיך להפתיע אותי.

( על המקום המרכזי בחייו ובהגותו שהשל עצמו ייחס למימד ההפתעה - ראו בראיון האחרון עימו שערך קרל שטרן, ברשומה אחרת בבלוג זה או ברשת).

הבוקר ראיתי קטע, לקראת סוף הספר "אלוהים מבקש את האדם", קטע שנראה לי כעיקר ותמצית הגותו. מדובר בפסקה  שכותרתה "עניינו ודאגתו של אלוהים" בעמ' 324 - 325 לספר. בהמשך ייתכן ואביא את הפסקה כולה בבלוג הזה, או ב(בלוג השני) "אחותו", "לה' הארץ "  או בשניהם.
יום טוב.
ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת קדושים תשע"א

אינני הסטוריון אבל יש לי תפישה מסויימת של מהי הציונות ,  או מה היו ממטרות הציונות. התפישה נולדה , עם השנים, על פי הנסיון שלי כבן לעם היהודי, ובמיוחד כמי שעלה  - או הועלה  - ארצה בעקבות החלטה של ההורים לעלות ב1969. התפיסה אומרת שבין מטרות הציונות היתה  שהעם היהודי יהפוך להיות "עם ככל העמים". זה שהילד היהודי האמריקאי שהגיע לכאן ונתקל ב"זהות ישראלית אשכנזית חילונית" שאחר שנים מעטות הבין שאיננו יכול להטמע בזהות הזאת - זו הבעיה שלו. ניחא.
תוקפו של החלום הציוני להיות "עם ככל העמים" הוא נושא שמונח לפתחנו כחברה. לצד החלום הציוני הנ"ל, אני מכיר היטב את החלום האמריקאי, שם גדלתי עד גיל 12 כאמור. כפי שתפישת הילד את עמיותו של העם היהודי הלכה והעמיקה עם השנים כך גם הלכה והעמיקה תפישת הילד את החלום האמריקאי. אבל החלומות לא השתנו במהותם. אגב  - אחת הגרסאות המרתקות לחלום האמריקאי אפשר למצוא בפרק על הוליווד בספרו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ "מילים פשוטות". דא עקא הספר טרם תורגם לעברית.
ומהו החלום של העם היהודי על פי התורה ? כאן הגענו לפסוק הפותח של פרשת השבוע :

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-משֶׁה לֵּאמר: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם--קְדושִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי ה' אֱלוהֵיכֶם"

ומה לחלום הזה ולחברה הישראלית בכללותה ?

(בהנחה שניתן לדבר על "חברה ישראלית בכללותה" להבדיל מהמגזרים שבה; בהנחה שאנחנו ידועים על מה אנחנו מדברים - או מה מדברים אתנו  - כשאומרים לנו "קדושים תהיו".)

עד כאן "יופי של שאלות".

נו ? ומה בדבר תשובות ? אבי ז"ל וגם הרב דר א. י. השל המנוח, לימדוני שלא די לשאול שאלות - יש לתור אחר תשובות. לתור כן, אך אין זה אומר בהכרח כי יש לחפש , או לבקש תשובות מאנשים אחרים, גדולים וחכמים ממך ככל שיהיו. ויהיו.

וזה מביא אותי לחסידות פשיסחה. חסידות שהדגישה  את ההכרח של כל אחד ואחד להתפתח בעבודת ה' בעצמו ובדרכו המיוחדת לו - אמנם במסגרות ההלכה היהודית. כילד יהודי שלמד בבית ספר יהודי שלוש שנים קודם לעלייה ארצה, נתוודעתי לסיפור חסידי - היה זה ספור באיורים על דף אחורי של אחד העלונים שהגיעו אלינו לבית הספר; הספור מספר  - ואני מקצר - על יהודי, רב' אייציק שמו שחולם חלום שיש אוצר מתחת לגשר בפראג. החלום אינו מרפה והיהודי עושה את דרכו לשם מהעיירה שבה התגורר,קראקוב. אחד השומרים על הגשר שואל למעשיו והיהודי מספר לו. "אה" אומר השומר  "אם הייתי לקוח ברצינות את החלומות הייתי אני הולך לקראקוב לביתו של רב' אייציק ומתחת לרצפת ביתו שם הייתי מוצא אני אוצר".
חזר היהודי הביתה וגילה את אוצרו.

הסיפור הזה, הוא סיפור שרבי שמחה בונים מפשסיחה היה מספר לתלמידים החדשים שהגיעו עליו לבית המדרש. ובלשון אחד מהאוספים שבו מופיע הסיפור :

"כן הדבר כל אברך צריך לידע כי ע"י בואו אל הצדיק והרבי, נתודע לו שהאוצר אין לו לחפש אצל הרבי רק בביתו, ויהי בנוסעו לביתו  שם יחפש ויחפור עד מקום שידו מגעת, ויגעת ומצאת תאמין כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו, אצלו ממש"". (מאמרי שמחה  ל)

רבי שמחה בונים הצטרף לעולמי לאחרונה וישתף אותנו אי"ה בסיפורים נוספים , בנינוחות ובארציות האופיינים לו,  ברשומות  שיבואו, דוגמת הסיפור הבא איתו נסיים :

"פעם אחת היה רבי שמחה בונם מפשיסחה בדרך במקום אחד סמוך לוורשה. ישב וסיפר:
פעם אחת צריך הייתי לספר סיפור - מעשה, אבל אותו הסיפור דבר של חול היה, וידעתי שאם אספר יהא צחוק גדול, והאנשים היו מרובים שם. ואמר לי יצר הרע: אל תספר, שאם תספר יפרשו ממך ולא יחזיקו אותך עוד לרבי. אך אמרתי לעצמי: יהיה מה שיהיה, אין אני יכול לעצור אותיות קדושות , כידוע בשם הרב רבי פנחס מקוריץ ז"ל, שהיה אומר כי כל התענוגים הם מגן עדן ואפילו דברים של בדיחות. נתייאשתי מלהיות עוד רבי וסיפרתי המעשה, והיה צחוק גדול מאד. ואני לא כן עמדי, והתחילו זורקים לי פתקאות יותר מקודם."

                                                שבת שלום
                                                      ג'ף

הציטוט האחרון הוא מספרו של פנחס שדה, "איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה" , הוצאת שוקן, עמ' 36 והציטוט הקודם לקוח מספרו של מיכאל רוזן על הגותו של רבי שמחה בונם מפשיסחה (אנג') הוצאת אורים, עמ' 358

 

שעת סיפור

ההתחקות שלי אחר שורשיו של אברהם יהושע השל, מובילה אותי לחסידות. אין בידינו כתבים פרי עטם של רבים מראשי החסידות, ביניהם הבעל שם טוב ורבי שמחה בונים מפשסיחה. קבצים של אימרותיהם קובצו סמוך לפעילותם על ידי תלמידיהם, אך קבצים אלו, הם לא כל כך נגישים, לי בכל אופן. על המדפים אצלי בבית מונחים כמה ספרים שערך פנחס שדה המנוח, המכילים אמרות חסידים; ספר (אחד מתוך שניים שיצאו ) על הבעל שם טוב; ספר על רבי נחמן וספר שלישי על הרבי מקוצק.
אברהם יהושע השל , טען , כי ל - שבת תפקיד מרכזי בשמירה ובטיפוח הזהות היהודית באמריקה לעתיד לבוא. "מה מזין את המשפחה היהודית, הבית היהודי ?" שאל. "הרהיטים ?! לא. זוהי רוח האשה שבבית. ונשות ישראל אוהבות את השבת...."
את הדברים ניתן לשמוע בהרצאה שנשא השל, באוטוואה קנדה ב1968. זהו הלינק :

http://www.mediafire.com/?fjd8ahxb3ngm9

ואני חושב, שלצד השבת , יהיה תפקיד חשוב לסיפור החסידי. אני לא יודע איך ומה, אבל יש לי תחושה, כי בסיפורים טמונים עוצמה גדולה. אכן "אמרו את זה קודם לפניי - וזה לא משנה" - אריק אינשטיין שר, רבי נחמן אמר את זה ודילן גם כן, במודע או שלא במודע, הולך בעקבותיו בענין הזה, וזוהי רשימה חלקית בלבד של אלה שאמרו את זה לפניי.

התלבטתי באם להציב את הסיפורים שב"שעת הסיפור" - בבלוג הזה או בבלוג המוקדש להגותו של השל. לעת עתה, אמקם אותם כאן, ונראה איך ה"עסק" יתגלגל.

והנה הספור  הפותח את המדור הזה (הקטע שלהלן הוא ציטוט מתוך ספרו של פנחס שדה "סיפורי הבעש"ט",
הוצאת כרטא עמ' 201 )

"פעם אחת העלה הבעש"ט את סמאל לצורך מסויים. אמר לו סמאל בכעס: 'למה הרגזתני להעלותני ?' וכן הלאה. לבסוף לפני פרידתם," ביקש (סמאל) מאת הבעש"ט שייתן לו איזו עבודה, כי רצה לשרוף איזו עיר. והראה לו הבעש"ט מקום אחר, ושרף אותו."

זהו הסיפור.

אומר על כך פנחס שדה :

"איזה ענין מוזר ! השטן חש צורך , שהרי זה טבעו, 'לשרוף איזו עיר' באותה הזדמנות. הבעש"ט מעדיף שייעשה זאת במקום אחר, וממליץ על כך. אותו 'מקום אחר' מן הסתם אף הוא הנו עיר על יושביה, שהרי במבעיר המורגל לאש הגיהנום עסקינן והוא לא יסתפק בקטנות. ואולם אין אני מבין די בעניין קשה כזה" אומר שדה, "שארשה לעצמי להרבות עליו דברים."

הוא וכמובן גם אני.

                                                         חג שמח
                                                          ג'ף


 

אלו דברים לשביעי של פסח תשע"א

לעת עתה, מכיוון שהמובאה היומית מתוך הגותו של א.י. השל , שפורסמה היום בבלוג האחות לבלוג הזה, נוגעת במישרין לשירת הים שנקרא מחר, אסתפק בהפנייה ל"לה' הארץ - ציטוטים מתוך הגותו של א.י.השל".

ראו http://joshuaheschel.blogspot.com/

יש לא מעט לומר , כבר בתחילת שבוע זה, על "מה שקורה" אך נמתין, ניתן לדברים להתבשל קצת ואי"ה הם ימצאו ביטוי ב"אלו דברים לשבת פרשת קדושים" הקרובה.

חג שמח

ג'ף

אלו דברים לשבת חוה"מ פסח תשע"א

להלן קטע שמצאתי, פרי עטו של פרופ' שלום רוזנברג, באתר שלו; קטע מתוך מאמר שעוסק בשיר השירים , אותו נקרא בשבת הקרובה:

"[הקב"ה]  יכול היה לברוא לגיונות נוספים של מלאכים, כרובים ושרפים, כדי שישירו לפניו שירים ותשבחות המלווים במוסיקה שמימית. אלא שהקב"ה ברא את האדם כייצור חופשי, כאתגר האמיתי היחידי הקיים לפניו. הקב"ה מצפה מהאדם אהבת ה' ואהבת הריע. אלא שהאהבה האמיתית תתכן רק מתוך החרות. אפשר לאנוס ולכפות, אפשר לקנות שירותי אהבה, אבל אי אפשר לקנות אהבה: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שה"ש ח, ז). אין ספק שבקרוב תייצר האנושות בני ובנות זוג רובוטיים, משרתי אהבה ונישואים. אני מקווה שצאצאינו יהיו שייכים לשמורת הטבע שתכריז: "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ אהבה - תִּשְׁכַּח יְמִינִי, תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי". באבדן האהבה נאבד את הביטוי החשוב ביותר לחרות, ואת הדגם הנעלה ביותר שביחסינו אל הקב"ה.

לכאורה מהווה הפרשנות המיסטית של שיר השירים, בריחה מפשוטו המביך של הספר. דורנו החופשי והחשפני אינו זקוק כבר לפרשנות מעין זאת. הוא הלוא חוגג את האהבה ואת המיניות ללא הגבלות ומעצורים. תרשו לי תגובה ספקנית. חוגגי המיניות לא התחילו להבין את שיר השירים. לאהבה יש שם מימד רוחני וגשמי גם יחד, אך היא אינה מיניות בלבד. כבר הדגישו חז"ל (אבות ה, יט) את הניגוד שבין האהבה ללא מרכאות, לבין התאווה הזולה של אמנון החומד בתמר: "וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ, וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן... גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ". הסיום דרמטי ומיוחד, אבל הבנליות שבהמשך הפסוק מתאימה לביטויי ה"אהבה" שבדורנו: "וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי" (שמואל ב, יג, יד-טו). כנגד אהבה זאת מעלה על נס הנביא את האהבה השומרת אמונים ומנצחת את הזמן: "וְאֵשֶׁת נְעוּרִים כִּי תִמָּאֵס?" (ישעיהו נד, ו). זהו המסר של שיר השירים. כנגד האהבה אשלייתית פונה אלינו הכתוב (ח, ו-ז): "כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָ-ה. מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ".

למאמר השלם ראו : http://hagut.org/6695/

עברנו, את ליל הסדר, הממקד את תשומת ליבנו ביציאת ממצרים, ביציאה משעבוד לחירות.

"הקב"ה ברא את האדם כייצור חופשי, כאתגר האמיתי היחידי הקיים לפניו. הקב"ה מצפה מהאדם אהבת ה' ואהבת הריע. אלא שהאהבה האמיתית תתכן רק מתוך החרות." (שם)

האדם , כ"אתגר האמיתי היחידי הקיים לפני" ריבונו של  עולם והקשר החיוני בין אהבה לחרות, מזכירים לי אחד המסרים העיקריים של החסידות. כמעט כתבתי כאן "אחד המסרים העיקריים של השל", אך לאחרונה, מתחוור אצלי הרעיון שהשל דיבר "חסידות" וכדי לעמוד על המסר של השל יש להתחקות אחר המסרים של החסידות.
אדמיאל קוסמן, בפרק בספר חדש על סיפורי ר' נחמן, "קד קידה" למרטין בובר ונותן לו קרדיט כמי שהיה "אחד  ההוגים המודרניים הראשונים שהכיר בכך  כי בסיפורים החסידיים המסורתיים מסתתרת אמת עמוקה שיכולה להרחיב ולהעמיק את עולמו הפנימי של האדם המודרני."
"בובר הבין" כותב קוסמן ש"הגרעין החי של [היצירה החסידית ], זה הסמוי מן העין...נושא איתו מסר לכל אדם באשר הוא."
אדמיאל קוסמן , מתאר את מאמרו שעוסק בסיפור המיוחס לר' נחמן בשם "מעשה בטיט", כ"צעד זעיר של המשך" למשימה שזיהה בובר "לתרגם את הגרעין הרוחני החי של החסידות לשפה אוניברסלית." . <הציטוטים הם מתוך מאמרו של א. קסומן "הייאוש כנקודת מוצא לבניית האני" מתוך הספר שבעריכת רועי הורן "החיים כגעגוע קריאות חדשות בסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב, הוצ' ידיעות אחרונות- ספרי חמד, 2010, עמ' 79 -80>

יש מקום לקוות כי יצירות המתפרסמות לאחרונה , לרבות על סיפורי ר' נחמן, מסמנות אפיק חדש נוסף שיהא בו להעשיר את שיח הציבורי בארץ;... שהן תאפשרנה גישה רחבה לתובנות של אבות החסידות לגבי מצבו הקיומי של האדם. עם כל שינויי העיתים -  התפאורה משתנה - אך השאלות הקיומיות שלנו, בין השאר אודות אהבה חרות ומה שביניהם, נותרות בעינן.

                                  שבת שלום ומועדים לשמחה
                                                 ג'ף

אלו דברים לשבת הגדול להלן - עדיין טיוטה

אלו דברים לשבת הגדול תשע"א - פרשת אחרי מות

אחרי שראיתי את הסרט של שלומי אלדר "חיים יקרים" הלכתי לספר של השל, "מיהו אדם ?" ופתחתי אותו בפרק שנקרא "preciousness"
הסרט של אלדר נקרא "precious life" "חיים יקרים" והוא מתעד מאבק לחיים, של זוג מעזה, שהפעוט שלהם סובל מכשל חיסוני, מאבק לחיים של דר' רז סומך מתל השומר, שגייס את שלומי אלדר לסייע בנסיון למצוא תרומה שתאפשר את הניתוח בתינוק; המאבק לחיים של התורם האלמוני שתרם את הכסף לניתוח, ששכל את בנו באחת המלחמות; המאבק לחיים של אנשי עזה; והמאבק לחיים של אנשי ירושלים היהודיים; המאבק לחיים של בני המין האנושי כולו.
"במהותם של החיים ניצבת שאלה. שאלה ניצבת במהותם של החיים. והשאלה היא כיצד לחיות את חיי ? החיים הם שאלה, משימה , בעיה , אתגר."
אלו תובנות של השל, שם בספר.
התובנות ההומניות של השל, מעוגנות, כל כולן, במסורת היהודית, ( קודם להגיגים שהבאתי ציטט  השל מהגמרא בסנהדרין 37 א: על כל אדם לומר: עבורי נברא העולם ). התובנות ההומניות של השל מעוגנות כל כולן באמונה דתית עמוקה, האדם איננו לבד ביקום. האדם הוא נשוא ענינו  של הקב"ה, שותף לקב"ה בבנינו של  העולם, או מורד בקב"ה בחורבנו של העולם.
אין אחד שהוא פטור מהאחריות לקיומו של העולם. הילד בעזה. הילד ברמת השרון. הילד בתאילנד. הילד במיאמי. הילד שנולד אתמול בירושלים לביתי רחלי. קיומו של העולם יהיה מוטל על כתפי כל הילדים בעולם, לכשיגדלו; כמו שהיום זה מוטל על כתפינו שלנו. כל אחד יישאל, כל אחד נשאל : אַיֶּכָּה ?

                                                                                                                           שבת שלום
                                                                                                                                ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת מצורע תשע"א

רעם מטוסים ממעל
והתרוצצות חתולים ברחוב
ליוו את צעדיי הביתה

הערב,
מהסופר בואכה הכביש הראשי
עד לשכונה בה אני חי.

חשבתי כמובן על עוצמת חיל האויר
ועל הסיפור שלנו כאן,
בארץ ישראל,ערב ראש חודש ניסן

קודם לכן העסקתי עצמי בסיפורים חסידיים
על משמעותם לאדם המודרני
בעקבות בובר ואדמיאל קוסמן

שבוי בקסמי המצוקות שהפכו
בסיפורים לפנינים וליהלומים
ועל החצץ שמלווה את החיים הריבוניים

של מעצמה צבאית בעל כורחה
כמונו, בשכונה בעייתית מאד.
הסיפור על עצת הרב

להכניס הביתה את הפרה, הספה
מהחצר, הארנבות, התרנגולים ולבסוף
את העז, המחיש עבורי

איזו אמת פשוטה.
לא הכל אנחנו יודעים
לא הכל אנחנו צריכים להבין

לפעמים פשוט צריך
לזרום. לצעוד הביתה
לעת ערב, ולדעת

ברמה כזו או אחרת שרעם
המטוסים, הוא חלק מאימונים
ועוד לא מבשר את

המלחמה הבאה שלא
די לה. לצד הרבי מקוצק
שממשיך לזעוף ולהסתגר

בחדרו הסגור. מול חלונו של
הבעש"ט ונינו שזועקים:
יהודים אל תתיאשו !!.

הם אמנם לא חלמו על
על חיל אוייר, כפי הנראה.
אבל הם חלמו עלינו

"אתן לכם להיות בחלומי, אם
תתנו לי להיות בחלומכם"
אמר הרבי החסידי הבלתי

מוכתר ככזה, שאמור להגיע
הנה ביוני, זה ששר
גשם כבד עומד ליפול

גשם כבד עומד ליפול
לא כמו גשמי הברכה
שבקרו אותנו היום כמתנת

פרידה לפני האביב, ערב
ראש חודש ניסן.
חודש הגאולה.