השבוע הורדתי מהמדף את ספרו של יעקב טלמון "בעידן האלימות".
גיליתי בספר הזה דברים נפלאים, מחרידים ומעוררי מחשבה.
וכך כותב טלמון בפתח דבר לספר:
"בקירוב ב1880 הגיע תור חברת ההמונים, אשר את בואו כבר בישרו המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשיתית כמה דורות לפני־כן. חברת ההמונים נחשפה לרגישויות מגורות, וסערות־רוח מטלטלות בנקל. ירידת האמונה הדתית - על קבלת הדין שלימדה והנחמות שהבטיחה - הביאה להתפשטות תחושת כבוד האדם ואונו, הולידה את רעיון הזכות לחיי חירות ואושר פה ובשעה זו, ועוררה אמונה בגאולה חברתית הממשמשת ובאה. הציפיות שלא ידעו שבעה לא יכלו שלא לגרום לתחושה נזעמת של תסכול. על הסייגים, הבלמים והמעצורים שמקורם בפטליזם, ביראת־שמים, במוסר סגפני, בכלכלת מחסור סטטית, במשטר הייררכי ובמסורת־אבות קמו והסתערו עתה אמונות מסעירות בַּזכות להשתמש בכוח ואלימות כדי לבצע את ההבקעה למשטר־הצדק המובטח על־ידי חיסולם של הכוחות החוסמים את הדרך - אמונות באלימות כמיַלדת של התמורות הגדולות בהסטוריה. אותה שעה קמו לתחיה או הרימו ראש בקול ענות גבורה מגמות פאגאניות עתיקות - אשר הנצרות לא הצליחה אף פעם למחוק אותן כליל - שפיארו את החיוניות, את העצמה, את ההתבטאות החפשית והמלאה של בעל־הכוח, אם זה יחיד, אם לאום ואם מעמד, ומעל הכל הגזע כישות ראשונית, מקורית, נושאית יִחוּד דטרמיניסטי, נצחי ובלעדי."*
המשך יבוא ב"נ בטורים הבאים
חג שמח
ג'ף
* יעקב טלמון, בעידן האלימות, הוצאת עם עובד, עמ' 11-10
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה