כשעיינתי, במסגרת ההכנות לטור השלישי והאחרון הזה בסדרה, במסה של טלמון "ההסטוריה האירופית כרקע לשואה", הבנתי ששלושה טורים לא יספיקו כדי להביא כאן את הפסקאות שנראות לי מכוננות מתוך המסה הזאת.
יחד עם זאת למעשה ידעתי שהדברים שמובאים כאן אינם אלא בבחינת טעימה וכי המסה הזאת מחייבת קריאה צמודה; זוהי עבודה לכל אחד ואחת שמתעניין.ת בשאלת שורשי השואה ובסופו של דבר אין קיצורי דרך.
וכאן אני צריך להחליט האם אני מביא כאן - עוד מהצגת השאלה בידי טלמון* או שאני מביא כאן עוד מהצגת התשובה שבפיו.
החלטתי "ללכת על התשובה".
אומר טלמון:
"יש המצהירים שהשואה היתה שלב הכרחי בדרמת ההיסטוריה היהודית, בבחינת יסורי גאולה, פתח לתחיה, מחיר הישועה. אתה שומע פירושים כאלה מלאומנים קיצונים ומאנשים דתיים מסוימים. אני לא אוכל להאמין בשומר ישראל התובע את חייהם של מיליון ילדים כמחיר התקומה הלאומית. אין לערב שאלה מטפיסית ותיאולוגית עם קביעה היסטורית־אמפירית בדבר תפקידי היאוש היהודי למחרת אושויץ, תחושת־האשמה של העולם הנוצרי, המצב הנזיל שבשלהי המלחמה, כגורמים שסייעו לחידוש הממלכתיות היהודית בישראל. ואין איש שלבו לא יתפעם ודמיונו לא יתרונן מחזיון ההתאוששות המופלאה, התפוצצות המרץ האדיר, כוח־התושיה המדהים שלנו למחרת האסון וההשפלה הגדולים בתולדותינו.
האם על קידוש השם מתו המיליונים ? דומני, רבים מהם הומתו בלי כל רגש כזה. הם מתו לשוא - מקרה אחד ממקרים רבים עד אין־ספור בהיסטוריה של התפרצו החַיתיוּת שבאדם. כך - ותו לא. האם היתה השואה כולה מעשה־השפלה שיש בו רק כדי לגרום כאב צורב וחלחלה ? ושמא מעל ומעבר לעלבון שלא היה כמוהו נודעת לשוֹאה איזו תפארת והוד בחישובי העתים ? ואיני מתכוון כאן רק לגילויי הגבורה והעוז במרד גיטו וַרשה או למלחמת הפרטיזנים היהודים. בפרספקטיבה הגדולה של ההיסטוריה מקבלת בעיני השוֹאה ממדים של עימות גרנדיוזי בין שני עולמות, בין שתי גישות־יסוד מנוגדות אשר עליהן דיבר ניטשה: בין מוסר לפאגאניוּת, בין קדושת החיים לפולחן המלחמה, בין שויון הברואים לעליונות הבחירים, נושאי היעוד הבלבדי, בין בקשת האמת למפגן החיוניות, בין חיפוש הצדק להתפרקות יצרים, בין הנבואה לקבץ את כל הגויים והלשונות - לבין חזון האדונים הרודנים בעבדים. לעתים, בתקופת התפוצצות האוכלוסין ומאבקי הגזעים, כשבידנו כלים שיש בהם להבטיח תור־זהב לכּל או להשחית הכּל, מצטייר עתיד האנושות כפועל־יוצא של אחת משתי אלטרנטיבות: 'אגודה אחת' ( לפי משמעות המקראית של הביטוי ), או מלחמה על עליונותם של החזקים ושליטתם בחלשים. לשון אחר: השאלה הנוראה היא - ההיתה אושויץ אזהרה מרתיעה עד־עולם, או תחנה ראשונה בתהליך השמדת גזעים והתאבדות האנושות ?"
יעקב טלמון, בעידן האלימות, הוצאת עם עובד, עמ' 291-290
* הכוונה לפסקאות שמתחילות בעמ' 266 במילים "חריגה זו מהמקובל" ומסתיימות בעמ' 267 במילים "שאין לו מחילה וכפרה"
יחד עם זאת למעשה ידעתי שהדברים שמובאים כאן אינם אלא בבחינת טעימה וכי המסה הזאת מחייבת קריאה צמודה; זוהי עבודה לכל אחד ואחת שמתעניין.ת בשאלת שורשי השואה ובסופו של דבר אין קיצורי דרך.
וכאן אני צריך להחליט האם אני מביא כאן - עוד מהצגת השאלה בידי טלמון* או שאני מביא כאן עוד מהצגת התשובה שבפיו.
החלטתי "ללכת על התשובה".
אומר טלמון:
"יש המצהירים שהשואה היתה שלב הכרחי בדרמת ההיסטוריה היהודית, בבחינת יסורי גאולה, פתח לתחיה, מחיר הישועה. אתה שומע פירושים כאלה מלאומנים קיצונים ומאנשים דתיים מסוימים. אני לא אוכל להאמין בשומר ישראל התובע את חייהם של מיליון ילדים כמחיר התקומה הלאומית. אין לערב שאלה מטפיסית ותיאולוגית עם קביעה היסטורית־אמפירית בדבר תפקידי היאוש היהודי למחרת אושויץ, תחושת־האשמה של העולם הנוצרי, המצב הנזיל שבשלהי המלחמה, כגורמים שסייעו לחידוש הממלכתיות היהודית בישראל. ואין איש שלבו לא יתפעם ודמיונו לא יתרונן מחזיון ההתאוששות המופלאה, התפוצצות המרץ האדיר, כוח־התושיה המדהים שלנו למחרת האסון וההשפלה הגדולים בתולדותינו.
האם על קידוש השם מתו המיליונים ? דומני, רבים מהם הומתו בלי כל רגש כזה. הם מתו לשוא - מקרה אחד ממקרים רבים עד אין־ספור בהיסטוריה של התפרצו החַיתיוּת שבאדם. כך - ותו לא. האם היתה השואה כולה מעשה־השפלה שיש בו רק כדי לגרום כאב צורב וחלחלה ? ושמא מעל ומעבר לעלבון שלא היה כמוהו נודעת לשוֹאה איזו תפארת והוד בחישובי העתים ? ואיני מתכוון כאן רק לגילויי הגבורה והעוז במרד גיטו וַרשה או למלחמת הפרטיזנים היהודים. בפרספקטיבה הגדולה של ההיסטוריה מקבלת בעיני השוֹאה ממדים של עימות גרנדיוזי בין שני עולמות, בין שתי גישות־יסוד מנוגדות אשר עליהן דיבר ניטשה: בין מוסר לפאגאניוּת, בין קדושת החיים לפולחן המלחמה, בין שויון הברואים לעליונות הבחירים, נושאי היעוד הבלבדי, בין בקשת האמת למפגן החיוניות, בין חיפוש הצדק להתפרקות יצרים, בין הנבואה לקבץ את כל הגויים והלשונות - לבין חזון האדונים הרודנים בעבדים. לעתים, בתקופת התפוצצות האוכלוסין ומאבקי הגזעים, כשבידנו כלים שיש בהם להבטיח תור־זהב לכּל או להשחית הכּל, מצטייר עתיד האנושות כפועל־יוצא של אחת משתי אלטרנטיבות: 'אגודה אחת' ( לפי משמעות המקראית של הביטוי ), או מלחמה על עליונותם של החזקים ושליטתם בחלשים. לשון אחר: השאלה הנוראה היא - ההיתה אושויץ אזהרה מרתיעה עד־עולם, או תחנה ראשונה בתהליך השמדת גזעים והתאבדות האנושות ?"
יעקב טלמון, בעידן האלימות, הוצאת עם עובד, עמ' 291-290
* הכוונה לפסקאות שמתחילות בעמ' 266 במילים "חריגה זו מהמקובל" ומסתיימות בעמ' 267 במילים "שאין לו מחילה וכפרה"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה