"...חבקוק, כמו כל נביאי התנ"ך, כתב שירה שאיננה אלא 'פרוזה בעלת מודעות מועצמת', שבה האקסטזה הנבואית, ההתרגשות העצומה, ההשראה, יצרו את ההזדמנות לשיר וקבעו את סדר המילים ואת המוזיקליות הטבעית שלהן, ללא שום מתכונת נתונה מראש, ללא מיקצב סדור. כמו דיבור בשיא יופיו ועוצמתו. הנה חבקוק (אני כותב את השורות שלו כשירה, למרות שבמקור דבריו כתובים ברצף שורות אחד):
עד אנה ה' שיוועתי ולא תשמע
אזעק אליך חמס ולא תושיע :
למה תראני עוול
ועמל תביט
ושוד וחמס לנגדי
ויהי ריב ומדון ישא:
על כן תפוג תורה ולא ייצא לנצח משפט
כי רשע מכתיר את הצדיק
על כן ייצא משפט מעוקל
איזה ביקורת חברתית נפלאה ואיזו רטוריקה נהדרת: ' כי רשע מכתיר את הצדיק / על כן ייצא משפט מעוקל'. אבל האם באמת יש הבדל מוזיקלי, קיצבי, בין השורות האלה של חבקוק לבין השורות של ויזלטור, למשל ? כי ויזלטיר ממש מדבר אלינו פרוזה בפתיחת השיר הבא, העוסק בשיממון ובתיסכול של החיים הקטנים, החלולים, הבורגניים:
כל כך צעיר בעצם וכבר הצטרף לציבור הרחב
של שבים מעבודה ואחר־כך מתיידבים
ומפקידירים עצמם לטלוויזיה, לחדשות,
לטענות האשה, לשתיקתה העויינת.
נכון, התוכן הוא אחר, אבל המוזיקה אותה מוזיקה. מוזיקת הדיבור ( במיקרה זה, הדיבור המתייאש מן החיים). ככה מדבר חבקוק. ככה מדבר ויזלטיר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה