השיר הראשון בקובץ השירים של צ'ארלס סימיק, בתרגומו של משה דור , "העולם אינו נגמר" מתחיל כך :
"אימי היתה צומת עשן שחור."
.My mother was a braid of black smoke
"היא נשאה אותי בחיתוליי על־פני הערים הבוערות."
She bore me swaddled over the burning cities.
למדתי כבר, כשמחפשים ברשת, מוצאים לפעמים. וכך "עשיתי גוגול" למשפט הפותח ומצאתי מה שמצאתי, הראיון להלן.
אבל לפני כן, יש לנו כאן ילד קטן ( אמו נושאת אותו בחיתוליו ) בעולם שעולה באש.
האם היא צמה של עשן שחור, הערים שאימו נושאות אותו מעליהן - בוערות.
שיר אופטימי. כיאה, לימים אלו של מגפת אומיקרון משתוללת, ימים טבולים בקור ובשלג בחלק מהאזורים בארצנו הקטנטונת.
אני מוצא קצת מזור בשיר הזה ובדומיו של סימיק - בלי קשר לקורונה ולשלג.
הראיון עימו נפתח במשפט:
"מה שחסר הוא הצחוקים."
המראיין מתכוון לצחוקים של סימיק שהוא אינו מצליח להעביר בדיווח על הראיון , בתמלול שלו. המשפט הזה מהדהד את סימיק, ומשוררים אחרים ( "התשוקה לחיות באושר נראתה לאבי מופרכת מעיקרה" - ישראל אלירז ). להן קטע מהראיון :
In the opening poem of "The World Doesn't End" you say, "My mother was a braid of black smoke." The reader's natural impulse is to picture your real mother, to match our reality against that line.
Well, I was thinking of my mother there, yes. I think in those poems I was thinking of her, but perhaps not in the most literal fashion. I do not want to give the impression, create the sense that the "I's" story is authentic. But that "I" is very often a sort of creation somewhere between what really happened and what was invented during the process of making the poem work.
By "authentic," you mean that the words match some inner truth, not necessarily some event in the world.
The consistency is in the poem. It's not enough for us, when we're reading a story or poem, to have a sense that "this is true, this is deeply moving, I believe in this voice, this character." We want some sort of certificate to go along with it, that this really occurred. Well, sure it occurred - but not that way! But so what? It doesn't matter!*
סימיק אומר בסוף הקטע המצוטט לעיל שלא די לנו כשאנחנו קוראים סיפור או שיר בתחושה ש'זה אמיתי, זה מרגש, אני מאמין לקול הזה, לדמות הזאת'. "אנחנו מבקשים", הוא אומר, "סוג של תעודה, 'קושאן', שאכן זה קרה. "אכן זה קרה", מעיר או מצהיר סימיק "אבל לא כך. אז מה ? זה לא משנה !"
אני רוצה להוסיף כאן סמיילי אך העורך פסל את זה.
*https://www.csmonitor.com/1992/0714/14161.html
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה