אלו דברים לשבת פרשת אמור תשפ"ה

אחד הספרים של פילוסוף אמריקאי בשם רוברט  רורטי (1931 -  2007 ) נקרא "קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות".

בויקיפדיה יש ערך על קונטיגנציה [ שאני מניח שזו מילה נרדפת לקונטינגנטיות ( הרי מדובר בשתי המילים שהן תרגום של המילה באנגלית contingency )  ]  בו מופיעים הדברים הבאים:

"קונטינגנציה מתייחסת לאירוע, מצב או מהות שאינם הכרחיים, שאינם קורים בהכרח, אלא תלויים בתנאים או בנסיבות מסוימות. כאשר משהו הוא קונטינגנטי, המשמעות היא שהוא לא הכרחי, אלא תוצאה של התנאים וההחלטות שמתקבלות.

קונטינגנטיות היא אקראיות או תלויה בתנאים, ולא עקביות. קונטינגנטיות מתייחסת למצב שבו משהו עשוי להתרחש, אך לא בהכרח יתרחש – כלומר, הוא לא קבוע או הכרחי, אלא תלוי בתנאים מסוימים או בתנאים משתנים. אקראיות היא התרחשות שקורית בצורה בלתי צפויה, שאין לה דפוס קבוע או עקביות. עקביות היא מצב שבו משהו קורה בצורה קבועה, צפויה או בדפוס שחוזר על עצמו. את הקונטינגנטיות – על הציר שבין אקראיות ועקביות, בהקשר של דברים שיכולים לקרות אך אינם הכרחיים – נכון להקביל לאקראיות ולא לעקביות. היא קרובה יותר לתהליכיות במובן של תרשים זרימה או תוצאתיות.

אם נראית  לכם הפסקה לעיל - מסורבלת  - גם לי היא נראית כך. התלבטתי אם למחוק אותה ולהסתפק בפסקה הראשונה. כפי שראיתם החלטתי להשאיר אותה. אולי בכל זאת ניתן להבין ממנה משהו.

כששאלתי את צ'אט ג'יפיטי על מה הספר של רורטי קבלתי התשובה הבאה:

"' קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות' מאת ריצ'רד רורטי הוא ספר פילוסופי שמציע דרך חדשה לחשוב על זהות, מוסר ותרבות ללא עוגנים מוחלטים. 

תמצית הרעיונות המרכזיים: 

קונטינגנטיות: אין אמת או זהות מהותית קבועה — השפה, האמונות והערכים שלנו הם תולדה של נסיבות היסטוריות ותרבותיות.

 אירוניה: האדם האירוני מבין שהשקפת עולמו מקרית ונתונה לשינוי, ולכן נזהר מלהתייחס לאמונותיו כ"אמת עליונה". 

סולידריות: למרות שאין אמת מוחלטת, אפשר ועדיין חשוב לפעול למען צדק וחמלה — לא מתוך עקרונות נצחיים אלא מתוך הזדהות עם סבל אנושי. 

בשורה [התחתונה] : 

רורטי מציע את דמות ה"אינטלקטואל האירוני" - מישהו שחי בלי ודאות פילוסופית , אבל עם מחויבות מוסרית עמוקה."

נדמה לי, שלא קשה לבקר את "הפילוסופיה של רורטי", בייחוד מנקודת מבט "יהודית דתית", איך שלא נפרש את המונח הזה "יהודית דתית". לי, על כל פנים, קשה עם "דברי הכפירה" של רורטי.

בכל אופן,  הדברים לעיל על "רורטי" נועדו לשמש הקדמה לדברים הבאים  - קטע שיחה בין המשוררת חוה פנחס כהן לבין המשורר ישראל אלירז.

מתוך השיחה הרביעית, "אל השירה", בספרה של חוה פנחס-כהן "אסכולה של איש אחד  דיאלוג עם ישראל אלירז" :

"ישראל: נס. נס קרה שהתחלתי לכתוב שירה ב־1980 ולא ב־1960. לא בחרתי בזה, אלא כך      זה קרה מסיבות שונות. מה היה קורה אילו הייתי כותב בשנות השישים, כשהייתי סטודנט באוניברסיטה, במקום ובזמן ההוא ? מה היתה מפת השירה באותם ימים ? כבר לא אלתרמן, אלא הכוח האדיר שירשו ממנו נתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן. אלה היו המחסלים, כמו שאומרים בקולנוע. המשולש הזה היה המחסל, כשלידם גבריאל מוקד, דן מירון וגרשון שקד תומכים בסתר ובגלוי. בשנות השישים נוצרה נורמה שירית. ואם לא עמדת בה, לא מבחינה םוליטית, אלא מבחינה צורנית, אם לא כתבת בהשפעת השירה האנגלוסקסית - לא היתה לך זכות קיום.

חוה: בשנות השבעים והשמונים הדגש עבר מהפואטיקה אל הפוליטיקה. הסיפור הפוליטי של הכיבוש ואחר־כך מלחמת יום הכיפורים, שהיתה משמעותית בצורה בלתי רגילה. אנחנו מדברים על תחילת שנות השמונים, על רקע מלחמת לבנון. כשאף אחד לא שואל אותך מה אתה חושב, אלא מה הכתובת שלך.

ישראל: במקומות אחרים זה שונה, כי יש אלטרנטיבות, ויפרחואלף פרחים והארץ גדולה. בצרפת אתה יכול להוציא ספר במרסיי, ושני בפריז, ושלישי באותה שנה בנאנט בצפון. הארץ גדולה. כאן קטן וקשה."*

שבת שלום

ג'ף

*חוה פנחס-כהן, אסכולה של איש אחד דיאלוג עם ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 80