בתחילת פרק י"ב ( "השפה ה'מושאלת'" ), בספרה "עולמו של קפקא", הציבה שרה לייב אמירה של ויטגנשטיין כאפיגרף:
"גבולות עולמנו הם גבולות השפה."
כותבת שם שרה לייב:
"בעולמו הלשוני של קפקא שלטו שתי שפות - הגרמנית והצ'כית. הגרמנית הייתה המרכזית והמשפיעה מבין השתיים, אותה הוא למד כמרבית בני דורו היהודים בבית הספר ובאוניברסיטה. היא הייתה שפת הקהילה היהודית בפראג, שפת משפחתו ומשפחות ידידיו. הצ'כית לעומתה, השפיעה הרבה פחות על חייו. היא הייתה שפת הרחוב, שפתן של המשרתות בבית ושל הפועלים בחנות של אביו. אבל היא גם הייתה שפתה של מילנה אהובתו, שכתבה בצ'כית את מאמריה בעיתונות של פראג.
קפקא דיבר וכתב צ'כית טוב יותר ממרבית ידידיו, ולמרות זאת שמר מרחק־מה משפת מולדתו, מרחק שהדגיש את ניכורו ואת תחושת הזרות שאפיינה את יחסו כלפיה. מסיבה זו אולי הוא לא כתב מעולם בשפה הצ'כית - לא בעבודה, לא ביצירותיו, לא במכתביו ולא ביומנו. רק לעתים רחוקות אפשר למצוא במכתבים שכתב למילנה או לאוטלה אחותו הנשואה לצ'כי, הערות המתייחסות לשפת המקום. כך למשל כתב למילנה לאחר שתרגמה את סיפוריו ללשון זו:
תחושת הלשון הצ'כית שלי, ואכן גם לי יש כזאת, אומנם באה על סיפוקה המלא לאחר קריאת התרגום, אלא שלוקה היא בחוסר אובייקטיביות קיצוני. מכל מקום אם מישהו יבוא אליך בטענות כלשהן, נסי לאזן את העלבון בהכרת התודה שאני רוחש לך בכל ליבי. ( מכתבים, עמ' 73)
מכאן," ממשיכה לייב וכותבת, "שיחסו של קפקא לשפה הצ'כית היה חיובי, אך הוא חש אמביוולנטיות ברורה לגביה. מצד אחד היא הייתה עבורו שפת הקסם של אגדות הילדות הראשונות ששמע מפי המשרתות בבית, וגם שפת האהבה, שפתה של מילנה אהובתו הצ'כית. מצד שני הייתה זו שפתן של הלאומנות והאנטישמיות ברחוב הצ'כי, שפתו של ההמון המשולהב נגד היהודים, הצועק בפראות תחת חלונו 'Prazive plemeno' ( גזע מצורע )."
בסוף הפרק כותבת לייב:
"כסופר יהודי בעל מודעות לאומית, חיפש קפקא דרך לביטוי לשוני אותנטי, שיהיה שייך לו באופן מהותי. לשון היידיש העניקה לו אומנם את תחושת ה'יידישקייט' של יהודי מזרח אירופה, אולם דבר זה לא סיפק את שאיפתו במלואה והוא פנה ללימוד השפה העברית. יש להניח, כי קפקא למד את לשון הקודש כשהתכונן לבר־מצווה שלו. אבל רק בשנת 1917, כשמחלת השחפת החלה לתפוס בהדרגה מקום מרכזי בסדר יומו, החל ללמוד עברית באופן שיטתי. בהתחלה עם המורה פרופסור פרידריך טיברגר...- משכיל, נצר למשפחת רבנים, שתירגם מיידיש לגרמנית את שיריו של מוריס רוזנפלד, לאחר מכן עם גיאורג מרדכי לנגר(..., אחיו של המשורר היהודי־צ'כי, שהצטרף לקבוצת חסידים ). בהמשך עם פועה בן־טובים, אישה צעירה, תלמידתו של אליעזר בן יהודה, שהעברית המודרנית הייתה שפת האם שלה. קפקא כדרכו למד בשקידה, מילא פנקסים קטנים במילים ובתרגילי דקדוק עברי. רבות דובר על התלהבותו מלימוד השפה העברית, בזמן שתקוותו לעלות לפלסטינה הלכה ונהפכה לחלום בלתי מציאותי, כשגברו התקפי מחלת השחפת וכילו את כוחותיו.
לא קל להבין מדוע נראתה לקפקא תחיית העברית כהיבט חיוני ביותר של התחדשות לאומית. האם שקד ללומדה כדי להימלט מהתבוללות מוחלטת ? אולי סבר כי העברית היא הגשר בין העבר להווה של כלל הציבור היהודי, איחוד בין עולמו הפנימי לעולמו החיצוני ? בין עולם שחלף לבין עולמו שלנו ? קפקא כדרכו, אינו מקל ואינו מספק תשובות, משום כך נותרה פנייתו אל העברית, ככמיהה אינסופית לאותנטיות, תנאי הכרחי לגאולה אישית ולאומית."
שרה לייב, "עולמו של קפקא", הוצאת משרד הביטחון בסדרה "אוניברסיטה משודרת", עמ' 144-143, 153- 154.
חג שמח
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה