"השואה שירדה פתע, צררה אותנו אל תוך עמקי הסבל ללא הבחן, מאמינים ומתנכרים. לנו הילדים, היה זה אולי קל יותר. סבלנו היה פיזי מעיקרו ולא היה כרוך בחשבונות נפש. לגבי הורינו היה זה איבוד עולם. כל אמונותיהם כמו נהפכו בין יום. לא נותרה אלא העריה היהודית. 'הסוד' היהודי שכבר לא היה קיים או הבהב במעוּמעם, נערטל פתע מכל לבושיו ונתבע למיצוי הרגש והדין.
התגובות רבות היו ושונות: האשמה והאשמה עצמית, הזדהות מחודשת והתרחקות בוטה. הסבל הזה לא היה מנת חלקנו. אנו ספגנו אותו בעקיפין. ומכיוון, ששנים עמדנו בגבול הדק הזה שבין החיים והמתים, נספגו בנו יסורי הנפש של הורינו לא על דרך הדיבור הישיר או העיון אלא בביטויי הגוף האלמים, שנכרכו בהם הרעב והאשמה, הקור והשנאה העצמית. בבוא היום, כשבאנו לברר לעצמנו מה נאמר לנו ברגעי הפרידה המרים, לא ידענו לְמַה אנו נתבעים.
להציל אותנו זה היה ראש דאגותיהם. לא היה גבול להסתכנותם. הפשר של חייהם היינו אנו; כבר אז בחיפזון ובמנוסה, בראותנו כיצד הם מחרפים נפשם למצוא לנו מקום מבטחים, ידענו - כי בחרוּף נפשם על סף תהום, הם מצווים לנו לא רק את החיים אלא את הפשר האחרון של קיומם הם.
את הפשר הזה אנו מנסים כל העת לפתור."
אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 11-10
התגובות רבות היו ושונות: האשמה והאשמה עצמית, הזדהות מחודשת והתרחקות בוטה. הסבל הזה לא היה מנת חלקנו. אנו ספגנו אותו בעקיפין. ומכיוון, ששנים עמדנו בגבול הדק הזה שבין החיים והמתים, נספגו בנו יסורי הנפש של הורינו לא על דרך הדיבור הישיר או העיון אלא בביטויי הגוף האלמים, שנכרכו בהם הרעב והאשמה, הקור והשנאה העצמית. בבוא היום, כשבאנו לברר לעצמנו מה נאמר לנו ברגעי הפרידה המרים, לא ידענו לְמַה אנו נתבעים.
להציל אותנו זה היה ראש דאגותיהם. לא היה גבול להסתכנותם. הפשר של חייהם היינו אנו; כבר אז בחיפזון ובמנוסה, בראותנו כיצד הם מחרפים נפשם למצוא לנו מקום מבטחים, ידענו - כי בחרוּף נפשם על סף תהום, הם מצווים לנו לא רק את החיים אלא את הפשר האחרון של קיומם הם.
את הפשר הזה אנו מנסים כל העת לפתור."
אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 11-10
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה